מונולוג של אבא: 'אני דואג לבן שלי שיצטרך לעמוד למבחן פעם אחר פעם ולהוכיח שהוא בנאדם טוב'

אני מודאג. היום כשהיא קמה בבוקר, ניגשתי אליה למיטה וביקשתי חיבוק. הייתי כל כך צריך אותו. היא הסתכלה עליי וחיבקה אותי חזק, כאילו ידעה כמה אני חלש עכשיו, כמה אני צריך לשאוב כוחות ממנה. ילדה בת 10, שרק מתחילה ללמוד את העולם, ואבא, שמסתכל עליה, מודאג, ויודע כמה סכנות אורבות בו. ושחושב כמה נדרש ממני כדי שאשחרר ואבטח בה שהחינוך שהיא מקבלת ישרת אותה. כמה זה מתבקש ממני לבטוח בה שתדע לבחור נכון, ולנהוג נכון. 
 
ואני כועס. אני כותב את השורות האלה והבטן מתהפכת לי, ואשכרה יש לי דמעות בעיניים. אני זועם על זה שיש בינינו כל כך הרבה חיות אדם שההתנהגות שלהן משחירה גם את כל מי שטוב כאן. את כל מי שהוא לא כזה. אני בז לאנשים האלו שבגלל ההתנהגות המחרידה שלהם, מחר הבת שלי צריכה לפחד ממי שיהיה טוב אליה. אני דואג לבן שלי בן ה-9 שיגדל לחברה, בה יצטרך לעמוד למבחן פעם אחר פעם ולהוכיח שהוא בנאדם טוב, במקום להיות כזה פשוט, כי יש כמה חלאות אדם שבגלל מה שעשו ועושים – ברירת המחדל שלו תהיה שהוא לא. 
 

אריאל ואיתמר שיק צילום לירן שיק

 
ואני עצוב. אני עצוב ממה שנהיה מאיתנו. מהזוועות שאנחנו נחשפים אליהן יותר ויותר בתקופה האחרונה. מזה שהתחלנו לחשוש יותר מלאהוב. מזה שאנחנו פוחדים לשלוח לגן את הילדים , וחוששים עוד יותר לשלוח לבית הספר את הילדות. מזה שהתחלנו ללכת ברחובות ולחשוש ממי שיקפוץ עלינו רק כי אנחנו חושבים אחרת, או שייכים למחנה פוליטי אחר. או למגדר השני. 
 
וכואב לי. כואב לי על מה שקורה פה. על הילדה שריסקו לה את הנשמה באילת. ועל הילדות בעוד עשרות ערים ויישובים ברחבי הארץ, שאנחנו אפילו לא יודעים עליהן, רק יכולים לשער.
 
 
ואני זועם. כי חורה לי על העונשים שמקבל רונן ביטי, אבא של זמרת מפורסמת שהטריד מינית ילדות בגיל של הבת שלי, והעונשים שקיבל איבגי, שחקן מפורסם עוד יותר שניצל את כל מי שיכול רק בגלל 'המעמד' שלו. עונשים עלובים – שמחר יתנו לגיטימציה לעוד חולי נפש לעשות את זה, כי הם יודעים שיקבלו "רק עבודות שירות". שיראו שזה בסדר, שיש חותמת של בתי המשפט, כי העונש לא כזה נורא, אפשר להיכנס לתוך בחורה שלא רצתה, ועדיין לא להיכנס לכלא. 
 
ואני שלם. כי אני יודע שאני לא כזה, ואני יודע שאעשה הכל כדי שהם לא יהיו כאלה. ואני יודע שאני מחנך אותו לכבד ולהיות בנאדם טוב ל*כל* מי שמסביבו, ולא לשתוק ולקום לעזרת מי שלא מקבל כזה יחס. ושאני מחנך אותה לזהות ולהגן על עצמה אם צריך. ועל החברות והחברים שאיתה, אם אין אף אחד אחר שעושה את זה. ואני יודע שאני לא אהיה כל הזמן לידה כדי לשמור ולהגן, אבל אני כן אדאג להמשיך לספק לה את הכלים כדי שהיא תדע לעשות את זה בעצמה. 
 
ואני אופטימי. כי אני יודע כמה שאני רוצה שיגדלו לחברה שמקדשת את המוסר והערכים, ושלא עסוקה בלהקטין את האחד בשביל להגדיל את האחר, וכי אני יודע שאני עושה ועוד אעשה הרבה, כדי שהחברה שלנו תחזור להיות כזו. ונכון, זה הולך להיות מסע ארוך ולא פשוט. אבל הוא מתבקש. ואני מוכן אליו. 
 
ומרוב דמעות בגרון – בעיקר אני חנוק. 
 
האונס הקבוצתי באילתמחאה נגד אלימות מינית