המסדרון באילת והמסדרון של בית הספר בכפר סבא הם אותו מסדרון

כשהכותרות זעקו את המספר 30 בנוגע לאונס באילת, אני נחרדתי. לא רק מתוך זעזוע מהאירוע הקשה. מזה שנים אני מתוודעת לכל כך הרבה מקרים של אלימות מינית קבוצתית. כל כך הרבה פעמים אני שומעת על בני נוער, "בני טובים", שמעורבים בתקיפות קבוצתיות, בפעילות מינית לא בריאה ואף באונס. לצערי, יש בי ידיעה עצובה אבל וודאית שאונס קבוצתי מתקיים באופן תדיר משנרצה לחשוב. החרדה תפסה לה מקום בגלל שהרגשתי שהמספר העגול והאסתטי באופן מבהיל יתהפך בסופו של דבר כנגד הנערה מאילת, כנגד נערות ונשים בכלל וכנגד המאבק באלימות מינית. ביום שני בבוקר החרדה התממשה, כאשר התגלה שביום הראשון ללימודים קומץ מתלמידי כיתה י"ב מתיכון בכפר סבא בחר לקבל את פני תלמידות כיתה י' בשלטים המכריזים על כוונות של אונס. 30 אנסו באילת? אצלנו 100 י"בניקים יאנסו נערה אחת. ככה קראו השלטים והדגימו בצורה גרפית את יחסי הכוחות בין התלמידים והתלמידות. האירוע עורר שוב גלי זעזוע, מלווים בהאשמות כלפי ההורים של הנערים, כלפי התיכון וכלפי העירייה. אני לא רוצה להפחית מהאחריות של ההורים, הצוות החינוכי בתיכון והגופים העירוניים. כל אלה טרם עשו מספיק כדי להתמודד עם האירוע הקשה ובגלל זה מאות יצאו להפגין הבוקר. ועם זאת, לא בהם אני רוצה להתמקד אלא בנו, כולנו, שחולקים יחד מרחבים חברתיים ותרבותיים. זו קריאת השכמה מיידית. כי האונס באילת והשלטים בתיכון בכפר סבא יכולים לקרות בכל עיר, תיכון, רחוב, שכונה או קבוצה חברתית. הנערים שכתבו את השלטים בתיכון בכפר סבא והנערים שעמדו בתור במלון באילת הם נערים "נורמטיביים". מה שנקרא "הילדים של כולנו". יש לנו מחויבות חברתית לשנות את העולם לתוכו הם גדלים.   

יש ציר מקשר בין המסדרון באילת בו נחרדנו לדמיין 30 גברים ונערים ממתינים בתור לאנוס ובין קומץ נערים בני 17 שמעזים להכריז על כוונות של אונס במסדרון ביה"ס. 2 המסדרונות מקושרים זה לזה ומתוחזקים בתוך תרבות האונס לתוכה גדלים ילדינו וילדותנו. בחיפוש אחר הסברים למעשים של הנערים הללו, אנחנו מחויבים ומחויבות, על אף הפחד והחרדה, להישיר מבט לתמונה התרבותית שמשתקפת. תמונה שממחישה כיצד ילדים וילדות גדלים לתוך עולם המושתת על הסללות מגדריות, יחסי כוח ואלימות מגדרית ומינית. תמונה שממחישה שאין דרך לחמוק. ההשפעות הללו, נרצה בכך או לא, ניכרות בכל תחום ובכל מרחב בחיים של ילדים וילדות, נערים ונערות, גברים ונשים.

אז מסתבר שכך נפתחה שנת הלימודים בתיכוני כפר סבא עירי – ואנחנו הבטחנו שכפר סבא לא שותקת, וכך יהיה! אני נושמת עמוק לתוך…

פורסם על ידי ‏‎Moran Michel‎‏ ב- יום ראשון, 6 בספטמבר 2020

בשנים האחרונות, בנוסף לעשייה שלי בשטח לקידום חינוך מודע מגדר, אני חוקרת התנהגויות חיזור בקרב בני ובנות נוער במרחבים של מסיבות. במסיבות אלה מתקיימות התנהגויות חיזור שמתחזקות תפקידים אקטיביים ואגרסיביים של נערים אל מול תפקידים מגיבים ולפעמים גם פאסיביים של נערות. במסיבות האלה זה נורמטיבי ולגיטימי לנערים לגשת ולגעת בגוף של נערות, פעמים רבות באנונימיות, ללא שיחה מקדימה וללא קבלת הסכמה. הנערות שמשתתפות מספרות שהן הרבה פעמים חשות אי-נוחות ופגיעוּת, אבל מנגד הן מקבלות את ההתנהגויות הללו ומבינות שזו דרך לבסס את ערכן החברתי. נערות ונשים צעירות מספרות שגם כשזה לא נעים להן בגוף, הן רוצות שבנים במסיבה יִראו בהן מטרה מינית אטרקטיבית, כי אחרת הן לא חלק מהמשחק החברתי.

צעירים וצעירות משתמשים בסלנג "לתקוף" כדי לתאר את ההתנהגויות הללו, אבל לא בגלל שהם מתייחסים אליהן כאל תקיפה או אלימות מינית. נדמה שמדובר במעין ניסיון לנכס לעצמם את המונח המשפטי וכך להפיג כל חשש שאכן מדובר בהתנהלות שנמצאת על רצף פלילי כלשהו. זו תרבות נורמטיבית ומקובלת והיא ממחישה לנו בצורה מאוד מובהקת עד כמה תרבות של "תקיפה", יחסי כוחות, אגרסיביות ואלימות נפוצה ושקופה בו בעת.

בעולם בו צעירים וצעירות חיים כיום, מתקיימת הפרדה ברורה שבה ניתן להיות או בצד הנפגע (הקורבן), או בצד החזק, השולט, הבוחר ופועל. המציאות למעשה היא הרבה יותר מורכבת. החוויה האישית של נערות ונערים נמצאת בדרך כלל איפה שהוא על הרצף שבין לבין.

ההפגנה הבוקר בכפר סבא – מאות בני נוער הצטרפו למחאה (יום שלישי 08.09.20). צילום רחל לוי הרץ

בזמן שעולה המודעות בנוגע לאלימות מינית בזכות מאבקים פמיניסטיים ובזכות קידום תהליכים של חקיקה ואכיפה, אנחנו נדרשים ונדרשות כעת לחשיבה מעמיקה ומחודשת בכל הנוגע לחינוך. השיח המשפטי המתמקד ב"הסכמה" חשוב בתחומים רבים, אך לא יכול לעמוד לבדו בשיח החינוכי. אם נרצה לשנות תפיסות בנוגע למגדר ומיניות, עלינו לקדם שיח חינוכי שמתמקד בפגיעוּת, תלות, הדדיות, אינטימיות ותקשורת. שיח חינוכי שמלמד ילדים וילדות לזהות מבני כוח, אבל גם מלמד אותם שבתוך מארג של כוחות אפשר למצוא מרחבים לפעולה. שיח חינוכי שממחיש שפגיעוּת יכולה לאפשר מרחב יצירתי למחשבה מחדש על מערכות יחסים, על תלות הדדית בין א.נשים ועל היכולות שלנו לייצר אינטימיות (גם אם באופן מזדמן) שממנה יכולה לצמוח מיניות בריאה ומעצימה.

יש לנו אחריות חברתית לייצר שפה חדשה לנערים ולנערות. יש לנו אחריות חברתית לייצר עבור נערים שפה שבה יוכלו לבטא גבריות אותנטית שלא דרך אלימות ויחסים של כוח. שפה שבה יוכלו נערים לספר את הפגיעוּת שלהם. יש לנו אחריות חברתית לייצר עבור נערות שפה שתאפשר להן למצוא מרחבים חדשים לפעולה והתנגדות. שפה שתאפשר לנערות לספר את סיפור ההתמודדות האקטיבית שלהן בעולם שבו הפגיעוּת המינית שלהן מוצגת בכל מקום. יש לנו אחריות חברתית לייצר עולם שמציע מגוון רחב של אפשרויות לביטוי ופעולה במרחבים כמה שיותר בטוחים ומוגנים. כי אלה הנערים והנערות של כולנו.          

הכותבת היא מרצה וחוקרת בתחום של מגדר ומיניות, אקטיביזם חברתי וחינוך, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

האונס הקבוצתי באילתהפגנת הורים בכפר סבאכתובות הגריפיטי בכפר סבא