"האימהות בשכונה מיואשות, העיקר שכבוד השר נתן לעצמו ציון 90"

שוחד. ככה גרמתי לבן שלי להיכנס היום לגן. ילד בן שלוש וחצי, שמתחילת הסגר השלישי קם בבוקר ושואל מתי חוזרים לגן, מפחד עכשיו להיכנס פנימה. ומי יכול להאשים אותו כשהוא רואה שאחיו הגדול נשאר בבית והוא צריך להסתגל מחדש לגננת וסייעות שהכיר בין סגרים?

כרגע לפי מפת הרמזור אנחנו כתומים. בין לבין. מחכים שמישהו יחליט בשבילנו מה אנחנו אמורים לעשות, ובינתיים אנחנו תלויים באוויר. ילד בכיתה ב' שנאלץ ללמוד בזומים ומפתח הפרעת קשב, ואחד קטן ממנו שהולך כל יומיים לשעתיים בגן ויודע בגילו הצעיר מה זה קפסולה. אי שם מאחור יש גם אמא אחת שהפכה לסוג של אוויר, וצריכה להיות מוכנה לכל החלטה – יחזרו, יישארו, הוא ביום ראשון הוא ביום שני – אבל מי רואה אותה בכלל?

שנה עברה מאז שנכנסנו לסחרור המטורף הזה של הקורונה ובאמת שהפכנו למטומטמים. בהתחלה אמרו סגר אחד ובספטמבר כבר יעבור. כולנו היינו בהיסטריה ואף אחד לא מצא את הידיים והרגליים, ועד שהמורות המסכנות הצליחו להתניע את הזומים ולהתאפס על עצמן, הילדים חזרו לבית הספר. גם זה לא נמשך הרבה זמן כי אז הגיע החופש הגדול ושוב שלחו אותם הביתה. בספטמבר שמחנו, אבל זה היה מוקדם מידי כי מהר מאוד הילדים שוב חזרו הביתה לסגר בכאילו. ואז הם חזרו ללמוד, ואז שוב סגר. אמרו לנו שבועיים ואז זה הפך לחודש, וקצת יותר. ועכשיו יש שיטה חדשה של רמזורים אבל אף לא באמת מסביר לנו כלום. ילדי הגן חוזרים לשעתיים ומבלים רק בחצר, והגדולים עדיין בבית משתגעים. אני לא מצליחה להבין את ההבדל אבל זה מה שזה.

 

הבלגן וחוסר הוודאות נמשכים ומערכת החינוך קורסת אל תוך עצמה אבל איכשהו שר החינוך נתן לעצמו ציון 90 על ניהול המשבר. בתוך עמי אני חיה אבל כנראה שכבוד השר לא. אני יושבת כל יום עם אימהות בשכונה, כולן על סף דמעות, מיואשות. אחת מתארת רגרסיה מטורפת אצל בן 7, השנייה מספרת איך הבת שלה, ילדה בת 10, חזרה להרטיב במיטה, אחרת לחוצה כי הבן שלה אמור לעלות לחטיבה בשנה הבאה והוא מפחד כי שכח איך ללמוד. ומסביבנו הם רצים וצורחים ובוכים ורבים על שטויות כי ברור שעובר עליהם משהו אבל אפילו הם לא מצליחים להסביר מה הם מרגישים. כמעט כולן מדברות על זה שהילדים לא עוזבים אותן, איך איבדו כל עצמאות והפכו להיות כמו דבק. נמאס להם להיות סגורים בבית אבל הם מפחדים לעזוב את הסינר של אמא.

להגיד שמערכת החינוך תקינה ומתפקדת זו יהירות ועצימת עיניים. רק אדם מנותק לחלוטין ממה שקורה בשטח יכול להגיד כזה דבר. קטונתי מלדעת מה צריך לעשות, המגיפה משתוללת, המוטציות תוקפות. הכל נכון, אבל תנו להם יציבות ולפחות תבנו תוכנית מסודרת שלא תלויה במזג האוויר.

בשבוע שעבר לקחתי את הילדים לאכול גלידה, כשחזרנו הביתה עברנו ליד חטיבת הביניים שנמצאת בסוף הרחוב. כשסובבתי את הראש ראיתי במבט חטוף חבורת נערים מטפסים כמו קופים מעל הגדר, מנסים לפרוץ לבית הספר כדי לשחק ולהעסיק את עצמם. המראה הזה היה אחד הדברים הכי עצובים שראיתי בזמן האחרון והוא לא היחיד. מול הבית שלי יש תיכון, בכל לילה כשאני יושבת במרפסת, אני רואה איך התיכוניסטים משחקים כדורגל בחושך במגרש הסגור. לא אכפת להם שחשוך העיקר לפרוק קצת אנרגיה. וגם זה שובר לי את הלב. הם משחקים עד השעות הקטנות של הלילה כי אין להם למה לקום למחרת. שנה שמרגישה כמו יום אחד מתמשך וארוך. והעתיד? למי אכפת. לימודים? אוניברסיטה? שאיפות? זה לא הזמן.

בוקר טוב ! מחר,יום שני 15/2/21 בשעה 12:00, יתקיים דיון חירום בנושא "מצב מערכת החינוך בישראל", בכנסת! הניתוק מהשטח חייב…

פורסם על ידי ‏‎Halit Urian Uliamperl‎‏ ב- יום שבת, 13 בפברואר 2021

 

אני מהאנשים של האמצע, אלו שרק מנסים להישאר עם הראש מעל המים ומרחיקים את עצמם מהשנאה והריקושטים. בעיקר כי עייפתי ממלחמות וויכוחים על פוליטיקאים ומגזרים וימין ושמאל. אני מתנגדת להלוויות המוניות, להפגנות, תורים בסופר וכל התכנסות שהיא. מבינה שאף אחד לא באמת יודע מה לעשות אבל בכל זאת עדיין מנסה בכל ליבי, גם כשזה קשה, לסמוך על מקבלי ההחלטות ולהאמין שהם עושים הכל כדי להוציא אותנו מהקטסטרופה הזאת. ועכשיו גם אני נשברתי ורק בא לי לצעוק – די, זה לא מגיע להם. תסתכלו עליהם, תראו אותם, תעשו משהו! דור של ילדים וילדות אבודים, זה מה שאנחנו מגדלים כאן. הם הרי נפגשים בגינות, נפגשים בשדרה, במגרש, בבתים, בכל חור אפשרי. אז למה לא להחזיר אותם לכיתות? לפחות ייפגשו עם אותם ילדים, לפחות ילמדו וירגישו קצת יציבות.

ביום שלישי הקרוב אמור לרדת גשם, הגננת אמרה שעד שהוא לא ייפסק, לא חוזרים לגן, ובתחזית ציינו שמחכה לנו 'סערת הסערות'. בכיתה של בן ה-7 ביום רביעי יש שיחות אישיות בזום, המורה רוצה לדבר עם כל ילד על התחביבים והמשאלות שלו. תחביבים כרגע אין כל כך, נקווה שיש להם עוד כוח לחלום.

חינוך וקורונהמשבר הקורונהשיחת היום