חינוך ביתי בזמן קורונה: איך משפיע הבידוד על ילדים שגם ככה לומדים מהבית?

למשפחה בישראל יש בממוצע כשלושה ילדים, בזמן הקורונה המשמעות הייתה שלושה בתי-ספר או גנים סגורים, וילדים בבית, לרוב עם אחד ההורים או עם שניהם. על מנת לתפעל את האירוע המורכב הזה שנקרא 'למידה מרחוק', הורים היו צריכים לדאוג שהזום יעבוד כדי שאת המינימום שהמסגרות נותנות הילדים יוכלו לקבל, ובמקביל צריכים להמשיך לעבוד כי העבודה לא מחכה לאמא או לאבא שיטפלו בתקלה במחשב או יתמודדו עם זאטוט חסר סבלנות.

נראה שהיחידים שלא מרטו שיערות בתקופה הקשה הזאת היו משפחות שדוגלות בחינוך ביתי. שם הרי הילדים ולפחות אחד ההורים גם ככה בבית, אין מסגרות מלכתחילה והשגרה ממשיכה כרגיל כאילו אין קורונה בעולם. אבל האם באמת ייתכן שהיו הורים שהעבירו את הקורונה בשאנטי או שזה רק נדמה לנו מבחוץ, והאם המסקנה הנדרשת היא שבסופו של דבר, למרות הסטיגמות, חינוך ביתי בכל זאת עדיף על לימודים במסגרות החינוך? יצאנו לבדוק.

לא היה פשוט למצוא משפחות חינוך ביתי שיסכימו להתראיין לכתבה על התנהלותן בקורונה וגם אלו שהסכימו עשו את זה בחשש. "כל הזמן יש ביקורת ובכתבה עיתונאית יש חשש שיחפשו את הצהוב ולא את האמת", מסבירה לי גילה חורש מהיישוב אשחר, אם לארבעה ילדים (תאומים בני 20, בת 17 ובן 14), כולם גדלו בחינוך ביתי. "אמירות מהסביבה יכולות להיות מאוד קשות. אמרו לי שאני עושה ניסויים על הילדים שלי וכשהם גדלו אמרו 'אז אפשר לצאת בסדר מהחינוך הביתי'. כאילו במקרה הטוב הם יהיו בורים ובמקרה הגרוע הם יהיו שואבי מים. לא ברור לי מה הם חשבו שיכל לקרות. כל התגובות האלה נובעות מחוסר ידע על החינוך הביתי. פעם אחת מישהו אפילו שלח למשרד החינוך מכתב עלינו. זה נכון אגב לכל אחד שעושה משהו שהוא לא לפי הנורמה", היא מוסיפה.

ילדי משפחת חורש, "היום התאומים כבר בני עשרים והקטן כבר בן 14". צילום ביתי

הסבר נוסף שקיבלתי מטל שוורץ-שלונסקי, אב לשני ילדים (7 ו-3), לא קשור בהכרח לחשש לגורל הילדים: "אנחנו מסתכלים על חינוך בבית יותר כמו על בחירה באורח חיים מעט שונה ולא רק כבחירה פדגוגית, וזאת בחירה שמאוד מתאימה לנו באופן אישי. למרות זאת, הרבה פעמים זה נתפס בטעות כביקורת על בחירה של משפחות אחרות. החינוך הביתי נתפס כבעיה, למשל אם יש בעיות בבית-הספר אז יכולים להציע 'תפנו לייעוץ או תלכו לטיפול' אבל אם יש בעיות בחינוך ביתי התשובה תמיד תהיה 'תחזרו לבית ספר', כאילו זה הפתרון לכל הבעיות. התמיכה של המערכת היא חד כיוונית, אומרים לך על כל בעיה שהדרך שלך היא לא נכונה ושצריך לחזור למוטב". עוד הוא מוסיף "כל המחקרים היום מראים בצורה ברורה שילדים בחינוך בייתי הם או שווים או ברמת לימוד יותר גבוהה מילדים שהולכים לבי"ס רגיל, וזה נכון גם מבחינת השתלבות בלימודים גבוהים ותרומה לחברה".

לדבריה של גילה, בפועל בארץ בחינוך ביתי מרבית המשפחות מגדירות את עצמן כמשפחות Unschooling. כלומר, הילד לומד מה שמעניין אותו מתוך גירויים שהוא נחשף אליהם באופן טבעי ובמקביל המשפחות משלבות גם שיטה יותר מעשית. "היה שלב למשל שהחלטנו שכל שבוע אנחנו יושבים וקוראים עם הילדים פרשת השבוע. אנחנו יזמנו את זה אבל לא הכרחנו את הילדים לעשות את זה אם הם לא רוצים", היא מתארת.

נורית, אשתו של טל, נותנת דוגמא נוספת: "נסעו יום אחד הבייתה ושמענו שיר ממש יפה של 'החצר האחורית' והם מדברים שם על להיות אזרח, לא להפוך להיות נתין, על חירות, אז אביתר (הבן הבכור) התחיל לשאול וזה פתח שיחה על אזרחות – מה זה נתין ומה זה אזרח ומה זה המחויבויות הדמוקרטיות שלנו ומה זה הממשלה וזה קרה בנסיעה בשעה שבע בערב. ברגע שנמצאים ביחד את מגלה שהזדמנויות הלמידה הן אינסופיות".

על פניו כאמור, בקורונה היה אמור להיות להורי החינוך הביתי קל יותר, בפועל גם הם התמודדו עם קשיים לא צפויים: "היינו בשלושה בידודים", מספרת מירב תמנה-יער מהיישוב אליעד, אם לשלושה בנים (7.5, 5 ושנתיים) ועוד אחד בדרך. "לא יכולנו לצאת החוצה, למשל לספרייה, או לצאת ולטייל, כן יצאנו לחצר שלנו. מצאנו את השיגרה בבית אבל היו לילדים ימים קשים, הם נפגשו קצת עם אחרים אבל בבידודים הם לא ראו בכלל חברים. גם את המשפחה המורחבת לא יכולנו לפגוש וזה היה להם חסר וקשה. לפני  הקורונה אמא שלי נהגה לבוא אלינו פעם בשבוע ובקורונה היא לא הגיעה בכלל. ניסינו למצוא גירויים שונים מהגירויים שהיו לפני כן, פרויקטים מסביב לבית, אבל זה לא היה אותו הדבר".

ילדי משפחת תמנה-יער בלמידה והנאה. צילום ביתי

"כשאומרים לאנשים 'חינוך ביתי' אז הרבה פעמים מה שהם מדמיינים לעצמם זו קופסה כזאת בלי שום גירוי חושי, כאילו סוגרים את הילד בחדר בלי חלון, בלי היכולת לראות מה יש בחוץ, אטום לגמרי לקול ואי אפשר לפגוש חברים כי הוא לבד בחדר הזה." מוסיפה גילה. "זה ממש לא ככה, אנחנו נפגשים עם חברים, אנחנו נוסעים, אנחנו מארחים, אנחנו הולכים ביחד לטיול, אנחנו עולים למגרש לשחק כל הזמן. אם אני חושבת על הקשיים שהיו בקורונה, אז להיות כל היום בבית ולא לראות חברים חירפן את הילדים לגמרי. הסגר הראשון היה ממש קשה. עד שלומדים את הדבר הזה של הקורונה, איפה מעגלים פינות ואיפה לא, הם דעכו ממקום של חוסר פעילות. עשו זום עם חברים עד אמצע הלילה ואז ישנו במהלך היום ולא היו פרודוקטיביים. כולנו היינו במצב הזה, ללא קשר לחינוך ביתי וללא קשר לגיל".

אביתר, הבן הבכור של נורית וטל ישב לידנו בזמן הריאיון, העסיק את עצמו בדברים שונים ובמקביל הקשיב לשיחה שלנו. "לי בידוד זה לא ממש מפריע. זה כמו לא להיות עם חברים. אנחנו רגילים להיות בבית. זה כמו יום שגרתי רק שאנחנו בלי חברים".

בנם הבכור של מירב ומנחם, אימרי, החליט כבר בגיל 3 שהוא רוצה ללכת לגן. היום בגיל 7.5 הוא משלב בין בית-ספר רגיל לחינוך ביתי. כך גם בנם השני שהולך לגן על פי בקשתו. הסיטואציה הייחודית מאפשרת למירב לראות את השפעות הקורונה משני צידי המתרס: "אני לא יודעת להגיד על משהו גורף אלא רק מה שאני רואה אצל אימרי. בתחילת הקורונה, הזמן בבית עשה לו מאוד מאוד טוב, בלי הלחץ שצריך להיות מישהו מסוים ולעמוד בכל מיני דרישות.  מצד שני ככל שזה התארך ראינו שזה כן קשה לו בלי החברה ובלי הלקום בבוקר ולצאת ולהיות בתנועה ובפעולה. ריגשית התחיל להיות לו עמוס וקשה".

משפחת שוורץ-שלונסקי. צילום ביתי

נראה שבקורונה הרבה משפחות יישמו סוג של חינוך ביתי בלית ברירה. גילה, שנמצאת כבר 20 שנה בחינוך ביתי, מלווה משפחות חדשות שנכנסות לזה. היא מזהה שלושה סוגים של משפחות שעוברו לחינוך הביתי בקורונה: "הראשונות הן כאלה שתמיד התכתבו עם חינוך ביתי, כלומר, כאלה שרצו אבל לא היה שום דבר שגרם להם לעשות את השינוי ועכשיו היה טריגר. אלו משפחות שאולי עוד שנה-שנתיים ממילא היו עוברות לחינוך ביתי או שאם אחד מבני הזוג ממילא היה מפוטר מכל סיבה, לאו דווקא מהקורונה, היו עוברים. הסוג השני הן משפחות שכשהילדים היו בבית הן 'ראו את האור'. זו פעם ראשונה שהם רואים את הילד פתאום מאושר, פתאום שמח. זה לא נכון לכל הילדים, אבל יש ילדים שלהיות בבית וללמוד עצמאית ולקחת אחריות על הלמידה ולהיות בתוך המשפחה יותר מתאים להם מאשר המאבק היום-יומי שבחוץ. אלו משפחות שרעיון החינוך הביתי עלה להן לראשונה למודעות עכשיו, נכנסה להן מחשבה חדשה לראש והיא פתאום יכולה להיות מעשית. הם כן רוצים לעמוד בהגדרות של משרד החינוך, שהילד שלהם ידע את מה שבני גילו יודעים, אין להן התנגדות לרעיון של בית ספר אלא רק אומרים שלילד שלהם טוב יותר בבית. הסוג האחרון אלו משפחות שאומרות שיש עכשיו קטסטרופה בחוץ, מערכת החינוך נמצאת עכשיו בתקופת מעבר ולא מתאים להם ש'יתגלחו' עליהן. הן יחזרו למערכת החינוך עוד שנתיים כשהכול יתאזן חזרה".

למשפחות שחושבות שהלמידה מרחוק הייתה סוג של התנסות בחינוך ביתי היא מבהירה: "אני חושבת שבאמת המסר הכי חשוב זה שבקורונה אנשים נכנסו הביתה וחשבו שככה נראה חינוך ביתי וזה לא נכון. זה מאוד הכעיס אותי שאנשים חשבו שככה נראים החיים שלנו, חטפנו כמו כולם מהשינויים והמגבלות שהביאה איתה הקורונה". נורית מצידה מבקשת להדגיש כי "הבחירה שלי בחינוך הביתי מתאימה נטו לי ולאופי שלי ושלנו כמשפחה ולא בהכרח מתאימה לכולם או קשורה לבחירות של אנשים אחרים. זה שאני מחליטה להשאיר אותם בבית זה לא אומר כלום על מה שאני חושבת על בחירות של משפחות אחרות, על גנים בסביבה או על מטפלות. זו לא ביקורת על אף אחד".

חינוך ביתיילדים וקורונהקורונה