מיכל דליות: "מצאנו את הדרכים ההכרחיות לגידול ילדים מוצלחים"

מיכל דליות יועצת הורים, מטפלת משפחתית ומי שכולנו מכירים כסופר נני הלאומית, ושרון פאר, איש תקשורת ומדריך הורים למתבגרים, כתבו יחד ספר חדש ומרתק שנקרא "המתכון לגידול ילדים מוצלחים". שני המומחים התארחו בכנס 'אשדוד חושבת הורים-הורות במציאות לא צפויה' בשיתוף און לייף, והסבירו לעיתונאית מיה איידן כיצד הורים ישראלים יכולים לגדל את ילדיהם בצורה הטובה ביותר – למרות המציאות המורכבת.

כתבתם יחד ספר עם שם מאוד מבטיח, אבל האם יש באמת מתכון לגידול ילדים מוצלחים?

מיכל: "אני חושבת שאם היינו עושים סקר ושואלים אם יש דברים שמחויבים להיות כדי לגדל ילדים טובים רבים היו אומרים אהבה, גבולות וביטחון עצמי. יש דברים שהם מובנים לנו מאליהם ואנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם צריכים להיות קיימים, אז רצינו לבדוק את זה ממש בשטח".

שרון: "שאלת האם יש מתכון אז התשובה היא כן, כי מתכון זו דרך ומתכון זו שיטה ויש דרך ויש שיטה למקסם את האפשרות שהילדים שלכם יגיעו להיות ילדים מוצלחים. הדבר הראשון שמיכל ואני חשבנו עליו כשיצאנו לדרך בפגישה שלנו זה קודם כל להגדיר מה זה ילד מוצלח".

בספר יש 18 סיפורים של אנשים שרובנו מכירים, אנשים שנחשבים מאוד מוצלחים, ערן זהבי שכולם בטח מכירים את השם, לינוי אשרם.

מיכל: יש המון שהשמות שלהם פחות מוכרים, נגיד מיכאל בן שטרית (יועץ ארגוני ומרצה), ברק רגב (מנכ"ל גוגל ישראל), או חוה טוקר (השופטת החרדית הראשונה). הידוענים מפלפלים את העניין אבל אנחנו הסתכלנו באמת על חתך מאוד רחב של אנשים שהם כמונו".

ואז נשאלת השאלה, אין לי בבית ערן זהבי, הוא לא טוב בכדורגל, איך אני באמת מוצאת מהילד שלי שאין לו איזה כישרון פנומנלי את המשהו הזה שאני יכולה לטפח כדי שיהפוך להיות ילד מוצלח?

מיכל: פרופ' נירה כפיר שעוסקת בענייני חינוך אמרה בזמנו שהתפקיד החשוב ביותר של ההורה זה לגלות את הילד שלו. אין ילד שאין לו ניצוץ של משהו, אחד זה כדורגל, אחד זה בלעצבן, אחד זה בלקפוץ, אחד בלבשל, אחד בלדבר, אחד בלעבוד עם הידיים ואחד בלעבוד עם הראש. כל הורה צריך להתאמץ ולגלות את המשהו המיוחד הזה אצל הבת שלו כדי לעבוד בזה".

שרון: "חייבים להגדיר מה זה ילד/ה מוצלחים, שלא יחשבו שהכוונה היא לחבר'ה שעושים מיליונים. מדובר קודם כל בילד או ילדה שממצים את הפוטנציאל שלהם. ילדים שנמצאים בקשרים טובים עם האנשים הקרובים אליהם, שזה קודם כל ההורים שלהם והסביבה הקרובה שלהם, ילדים שתורמים לקהילה ולחברה שהם חיים בה, ילדים שמעידים על עצמם על רמת שביעות וסיפוק גבוהה, שחיים חיים מלאי משמעות ועשייה. אלה היו הקריטריונים. אין שם מיליארדרים, יש את הבן של אבי סינגולדה, אדם, שהוא באמת ילד מוצלח והקים את טאבולה, מי אולי לא שמעתם עליו זה אחיו והוא רופא. גם הילדים האחרים במשפחה הם מוצלחים, רק הילדים שאנחנו בחרנו הם מעוררי השראה ופורצי דרך ולכן שמענו על רובם".

מיה איידן, שרון פאר ומיכל דליות בכנס אשדוד חושבת הורים. צילום יובל יוסף

מיכל: "אימא של ערן זהבי נתנה לו כדור כי היא ראתה שהילד תוסס והיפראקטיבי. היא לא גילתה איזושהי גאונות כשחקן כדורגל, היא פשוט עשתה את זה כדי שהילד ישחק ולא יהיה ברחובות ויהיה עסוק. לפעמים גם מגלים את הדבר המיוחד הזה קצת בגיל יותר מבוגר. להורים של עידן רייכל למשל, היה ברור מגיל מאוד צעיר שיש לו שמיעה מוזיקלית. יש המון אנשים, אני עם שמיעה מוזיקלית נהדרת, העניין הוא לגלות ועכשיו להתחיל לעבוד בזה. הוא אוהב אז זה היה ללכת מאורגן לאקורדיון, מאקורדיון לפסנתר, מפסנתר למערכת תופים. יש פה עבודה בחוזקה של הילד, בכישרון".

איך מזהים את זה? אם זה לא כישרון של מוזיקה או ספורט, אני מנסה דברים? מעניינת אותו בחוגים?

שרון: "הספר הוא לא על 'איך תהפוך את הילד שלך לערן זהבי ואדם סינגולדה או מיכאל בן שטרית'. בספר בדקנו איזה ערכים ויסודות חינוכיים היו בבתים של הילדים האלה ומה סט הכלים שאתה יכול לתת לבן או לבת שלך כדי שימקסמו את היכולות שלהם. יש לי ילד שמשחק כדורגל, אני מת שהוא יהיה ערן זהבי, הלוואי, ככה נולד הרעיון לספר, אבל הסיכויים שהוא יהיה ערן זהבי הם אפסיים למרות שהוא שחקן טוב. מה שבטוח זה הכלים שאני נותן לו שהם התמדה, חריצות, אמונה בעצמו, וזה שאני מאתגר אותו. אז לא בטוח שהוא יהיה ערן זהבי ולא בטוח שיהיה סטארטאפיסט, אבל הוא ימצה את היכולות שלו והוא יחיה חיים עם עשייה ומשמעות ואם הוא יחיה את החיים האלה הוא יחיה קרוב לאנשים שקרובים לו ואם הוא ילך בדרך הזו אז הוא יגיע למטרה שכולנו שואפים אליה בסופו של דבר – להיות מאושר".

מיכל: "ניתן דוגמה מקירה רדינסקי, היא הגיעה ארצה בעלייה טיפוסית מאוד מברית המועצות: סבתא, דודה, אימא וקירה בת ה-4, ככה הם הגיעו. סבא שלה נפטר כמה חודשים קודם, אימא של קירה התגרשה כשהייתה בהיריון והן היו 4 נשים שעלו. מהגרות בארץ קשה שבאו ישר לתוך מלחמת המפרץ. היה ברור לאימא ולדודה שהן משקיעות בילדה כדי שהיא תצליח, והייתה לה אפשרות להחליט מגיל 5-6 באיזה חוג היא רוצה להיות והיא הייתה בחוג ריקוד, ג'ודו, קרטה, פסנתר, מתמטיקה. היה להן רק חוק אחד – תתענייני, תבררי ותחליטי לאיזה חוג את הולכת, את יכולה להחליף אותו אבל רק אחרי שנה. קירה לא הרגישה שמכריחים אותה. הייתה המון עצמאות והמון משמעת".

מה לדעתכם הבעיה המרכזית של הורים צעירים כיום?

מיכל: "יש תמונה נורא יפה של ילד עטוף, הוא כולו מלא פצפצים וכתוב עליו שביר ויש לו גם קסדה של אופניים, זה הילד המודרני החדש. הגישה היא – 'בואו נפנה מכשולים מדרכו שלא יתאמץ ולא יהיה לו קשה'. אנחנו חושבים שדווקא ילדים כאלו יגיעו לבינוניות, כי כהורים אחד התפקידים שלנו הוא לדחוף ולאתגר, להגיד לילד להעז. ואם הוא ייפול אז נשים פלסטר ניתן חיבוק ושוב נדחוף לנסות.

שרון: "אני אקח את זה יותר לקיצוניות, ילד כזה לא רק שיגיע לבינוניות, הסבירות שהוא יגיע לתחלואה נפשית הוא גבוה יותר. ילד שגדל בסביבה סטרילית לחלוטין, שמגנים עליו ועוטפים אותו ומונעים ממנו התנסויות ומנסים למנוע ממנו כאב, פחד וכישלונות, זה ילד שיצא למגרש המשחקים האמיתי של החיים וייפול שם ואז זה קצת עלול להיות מאוחר כבר".

אנחנו גורמים להימנעות שלהם?

מיכל: "כן. אנחנו עוצרים אותם מלפתח אוטונומיה ועצמאות כשאנחנו מונעים מהם כישלונות. צ'ר'צ'יל אמר שהצלחה לא נמדדת במה שקורה שם בסוף אלא בעצם זה שאתה מסוגל לעבור מכישלון לכישלון לכישלון בלי להתייאש וגם בלי להחליף מטרה. זאת איזושהי עוצמה וחוסן פנימי שלא יכול לקרות אם אני רק אגיד לבן שלי שהוא מהמם ונפלא ולא אתן לו להתנסות. להגיד למישהו שיש לו פוטנציאל זה משהו מאוד אימפוטנטי, אנחנו צריכים לייצר תנאים שיוציאו את הפוטנציאל הזה מן הכוח אל הפועל. ילד לא יודע שיש לו אומץ עד הרגע שהוא נבהל והוא התגבר. זאת אומרת, צריכים שם להיות תנאים שהילד יגיד אני כנראה יכול, זה החוסן הפנימי שאנחנו חוסכים מהם".

שרון פאר ומיכל דליות בכנס אשדוד חושבת הורים 2021

מה לגבי הקורונה? זו התמודדות חדשה לגמרי.

מיכל: "מה שמתאים לתקופה הזאת זה הנושא של האמונה בילד. המצב עכשיו הוא באמת קשה ונוראי, יש ילדים עם רגרסיות וטיקים והתבודדויות ועם חזרות אחורנית ועם הרטבות ושנת לילה שכבר הייתה אמורה להיות מסודרת מזמן. תראו מה קורה למתבגרים, איזו תקופה איומה הם עוברים ועברו, וזה עדיין לא נגמר. אני שומעת סיפורים מאוד עצובים, אבל אם אנחנו מסוגלים להסתכל על הילד שלנו ולהאמין שהוא יוכל להתגבר על הדבר הזה ושהם יוכלו לעבור הלאה, שם הכוח".

אז קודם כל להאמין בילד ולתת לו להבין שאתה מאמין בו, לא למנוע ממנו להתנסות. יש דברים נוספים שחשוב שנעשה כהורים?

שרון: אני חושב שלדבוק בסט הערכים של נחישות, התמדה וחריצות. אבל לעשות את זה באמצעות מתן דוגמה אישית. אתה יכול לא להגיד מילה על חריצות והתמדה, אבל להיות אדם חרוץ ומתמיד והילד רואה את זה ולומד, הוא לא מכיר משהו אחר. אנחנו רואים את זה בספר באין ספור מקרים".

מה לגבי תחושת האשמה שהרבה הורים מדברים עליה?

מיכל: "בישראל ההורים עובדים קשה. המדינה הזאת לדעתי נבנתה על הורים שעבדו קשה, גם פעם – בבוקר ניקו בתים, אחר הצהרים ניקו משרדים והילדים אחר הצהרים ובערב הסתובבו לבד. אחד ההבדלים במצב הנוכחי הוא שההורים של היום מרגישים אשמה, האשמה היא אם כל חטאת, זה המקום של פיצוי וריצוי".

איך מתמודדים עם ההתמכרות של הילדים למסכים?

שרון: "המיומנויות של הורים בקשר עם הילדים הולכות ומתכרסמות. יש הורים שמאבדים את המיומנות הבסיסית של תקשורת עם הילד, לא מתוך רצון רע, כי הוא חוזר מהעבודה והוא בוואטסאפ והוא במיילים והילד בפורטנייט או כל דבר אחר וזה נוח לשני הצדדים. זה סוג של התניה. יש המון ילדים ששונאים את המסך ומודעים למה שהמסך עושה להם, ועדיין ההתמכרות הזו. המסכים לא הולכים להיעלם ואין לנו מה לעשות נגד הצונמי הזה, מה שכן אנחנו חייבים לעשות זה לחזק את השורשים של השתיל הזה שהוא הילד/ה שלנו שיוכל לעמוד בצונמי או בגל מים הזה שישטוף אותו, והחיזוק שורשים הזה זה השקעה בקשר, מתוך ידיעה שזו השקעה הכי חשובה שצריכים לעשות קודם כל בשביל עצמנו כהורים וגם עבור הילדים שלנו".

מיכל: "אם נדבר על מסכים, איפה המקום של ההורים בעניין הזה? אנחנו מבינים שיש שם סכנה, אנחנו מבינים שיש שם דברים שלא מותאמים לגיל, אוי להם, ואוי גם לנו. אנחנו מנסים להיות בשליטה על הדבר בשני אופנים, בזמן ובתוכן, שזה שני דברים נכונים, כמה שעות ביום הילדים יהיו במסכים ומה יהיו התכנים. צריך להיות מעורב בתכנים ולדעת למשל שבטיק טוק יש צ'אטים. ההורות היום היא אחרת ולפעמים יותר קשה, תוך כדי זה שאתם עובדים יותר קשה ויותר שעות. זו אחריות שלנו בסיכומו של דבר".

מאיפה הורים יכולים לשאוב את הכוחות? לפעמים באים הביתה אחרי יום נורא ארוך והמון בלגן וטלפונים וכבר מאוחר וצריך לתקתק דברים והכול נהיה נורא משימתי – מאיפה לקחת את האנרגיה הזאת ולאפשר לעצמך להיות עם הילדים?

מיכל: "אני חושבת שכל אחד ואחת מאיתנו צריך למצוא את הדברים שעוזרים לו. לפעמים למשל אנחנו חוזרות מהעבודה רעבות, ולבוא רעבה זה לבוא עצבנית. אז אפשר להכניס לתיק פירות יבשים ובוטנים, ולא להיכנס רעבים הביתה. דבר שני לא לשמוע רדיו באוטו או באוטובוס, עדיף להאזין למוזיקה או פודקסטים. זה מאפשר לייצר איזשהו פסק זמן בין המתח והלחץ מהעבודה לבית. הפקקים הרי איומים, זה הזמן לנשום ולהוריד אנרגיות ולהיכנס הביתה קצת אחרת".

עם כל המתחים והשינויים שהתרחשו באופן בו גדלים הילדים שלנו בגלל הקורונה, אנחנו צריכים לחשוש לעתידם?

שרון: "לצד כל הנבואות השחורות והנתונים המבהילים שאנחנו נחשפים אליהם מדי יום, קורים המון דברים נהדרים כאן. כמי שנמצא גם בתקשורת, התקשורת אוהבת יותר לסקר את מה שרע כי זה תמיד הרבה יותר מעניין לסקר קטטה באשקלון מאשר ילדים בני 7 שהולכים וצובעים בתים של ניצולי שואה ואז מקבלים תמונת מציאות קצת מעוותת. יש אלפי בני נוער שנמצאים במכינות קדם צבאיות ורוצים להתקבל. טקס סיום של 420 קצינות וקצינים חדשים, תלמידים מצטיינים, ספורטאים נהדרים. התמונה עדיין לא כזו שחורה שאנחנו צריכים לטפל בה, אנחנו צריכים לזכור שגדל כאן דור מצוין ותפקידנו לדאוג לכך שהדור הזה ימשיך ויגדל להיות דור מצוין. ואנחנו כן וחד משמעית יכולים וצריכים לעשות את העבודה הזאת".

לצפייה בפאנל המלא:

הורותילדיםמיכל דליותספרשרון פאר