שלום כיתה א, ולא להתראות

באמצע כיתה א' עברתי בית ספר. סליחה, באמצע כיתה א' עברתי עיר. בעצם, זה לא היה ממש לעבור עיר, זה היה יותר כמו לעבור גלקסיה – מבאר שבע המאובקת, השכונתית והזורמת, לרמת אפעל, שאז עוד היתה סוג של ישוב קיבוצנקי שבו כולם מכירים את כולם, וכולם פחות או יותר הם מלח הארץ. או במילים פחות מסובנות: אליטה אשכנזית.

השילוב בין מראה הכושי סמבו שהיה לי בשנים האלו, והעובדה שלא הייתי בגן עם הילדים שבכיתה, הפכה אותי לשונה בהכרח. וכך, מילדה שנמצאת בחוץ מצאת החמה ועד שקראו לה לחזור הביתה, הפכתי לכזו שמסתגרת בבית, בונה עולמות דמיוניים ודמויות של נסיכות. אבל כמאמר דיקנס – "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים", כי באותה תקופה למדתי לעניין את עצמי, תכונה נרכשת שעד היום אני מודה לה.

אז כמו שאתם יכולים להבין, כיתה א' עבורי לא בדיוק היתה ליקוק דבש מאותיות דפוס. אבל החלק הטראומטי באמת התרחש דווקא בסוף השנה. כחלק מהפעילות המסיימת את שנת הלימודים, הוחלט לעשות מעין 'חפש את המטמון' שבו משתתפים ההורים והילדים. היום שנקבע לעניין היה שבת. השעה: שמונה בבוקר.

כשסיפרתי על כך להורי, הם הגיבו בצורה היחידה שאפשר היה להגיב בעידן הטרום שיטת אדלר. כלומר, אבא שלי מיד אמר: "אבל למה כל כך מוקדם בשבת בבוקר?" ובכך נסגר הדיון. למחרת, שמחת וטובת לבב, הגעתי לבית הספר, וכשהמחנכת שוב הזכירה את מסיבת הסיום המתקרבת שלנו, הרמתי יד ואמרתי "אבא שלי אמר שזה מוקדם מדי".

אני לא בדיוק זוכרת מה קרה אחר כך. יש לי רק תמונה של מסך מטושטש מהדמעות וברקע צעקות של המורה. אני לא יודעת מה בדיוק היא אמרה, אבל זה נשמע שאני עשיתי משהו ממש לא בסדר, ובעיקר זה נשמע כאילו אבא שלי בן אדם נוראי. ושהכל באשמתי. אני מניחה שהיא לא בדיוק אהבה את העובדה שיש מישהו שמעז לצאת כנגד החלטה שלה. ומאותו רגע כעסתי עליו, כעסתי עליו שהוא לא אבא כמו כל האבות, ועל זה שהוא תמיד חייב להיות שונה ואי לכך – להפוך גם אותי לשונה.

לאירוע המדובר הגענו בסוף בהרכב מלא. באותם ימים ההורים לא התערבו במה שקורה בבית הספר, ולמורות היתה שליטה מלאה, כך שהאירוע עבר בלי שאף אחד התייחס אליו. אף אחד מלבדי, כמובן.

במשך שנים, עשרות שנים, האירוע הזה נשאר כנקודה לרעתו של אבא שלי. הוא זה שבשיא חוצפתו העז להתלונן על השעה המוקדמת, ולגרום לי לעמוד מול השיטפון של המורה, ליד כל הכיתה שגם ככה לא הרגשתי שייכת אליה. האירוע הזה הפך להיות סמל לכל מה שלא היה בסדר באבהות – הרי איך אבא יכול להגיד על אירוע של הבת שלו כל דבר אחר מלבד "איזה כיף, אתייצב שם בשמחה בכל שעה ובכל מקום שמערכת החינוך תקבע"?

רק בשנים האחרונות, כשההורות התחילה לעטוף אותי מכל עבר, הצלחתי לראות את האירוע בזווית אחרת. יכולתי סוף סוף להכיר בעובדה שהורים הם בני אדם. לא סתם בני אדם, אלא בני אדם עייפים. ושהדבר האחרון שבא להם לעשות זה למצוא את עצמם בחפש את המטמון בשבת בתחילת יולי בשמונה בבוקר, במיוחד בתקופה בה היו נהוגים שישה ימי עבודה (אבל לא רק אז).

סביר להניח שאם זה היה קורה היום, קבוצת הוואטסאפ של הורי "אלף 1" היתה כבר מזיזה את השעה לתשע וחצי לכל הפחות, וגם דורשת מקום עם מזגן. אל תטעו, האופן שבו ההורים תופסים את מערכת החינוך בביצים הוא גם לא אידיאלי בעיני, אבל לפחות יש מקום שבו ההורים יכולים לאפשר לעצמם להיות בני אדם ולהגיד "לא בא לי".

על ה"לא בא לי" שאבא שלי אמר כעסתי עליו במשך שנים, עד שנהיה כבר מאוחר מדי, ולי לא יצא להגיד לו שזה בסדר להיות – כדברי שלמה ארצי – גם אבא גם בן אדם. ואם הייתי יכולה, הייתי אומרת לאותה מחנכת של כיתה א', שהתפקיד שלה יכול לפעמים להיות קשה משל ההורים, כי היא צריכה להיות עוד יותר מבן אדם, היא באמת צריכה בכל רגע להגיב את התגובה הנכונה בדיוק, כי לכל מילה יש משקל שגם שנים לא יצליחו לנער.