אין תנאי קבלה להטרדה מינית

שוב חוזר הניגון הפטריאכלי המוכר – זה שבו לנוכח האשמה בהטרדה ותקיפה מינית כוחות רבים משתלבים יחדיו כדי להסיט את הדיון מעצם הפגיעה ועצם הפוגע. במקום שעל כך נסתכל, עוד ועוד קולות דורשים מאיתנו להביט על הנפגעת, כמובן, ולדרוש ממנה תעודת יושר.

עוד באון לייף:

בפרשת ינון מגל הנוכחית פגשנו את התופעה הזו לנוכח האשמתה של אביבית בר זוהר את רחלי רוטנר בכך שפגעה בה כשהעלתה קריקטורה עליה באתרה, ולאחר מכן כאשר דניאלה לונדון טענה כי היא נפגעה מבעלה של רוטנר, אריאל ויסמן, שהעלה קריקטורה של לונדון כמי שמוצצת לבנה. טענותיה הופנו גם לרוטנר שלא הבינה את גודל הפגיעה בזמנו.

אי אפשר להתווכח עם הפגיעה של בר זוהר – שהקריקטורה עליה הייתה מהולה במיזוגניה נוראית – וגם עם טענותיה של לונדון – מי הייתה רוצה להיות מאויירת לעיני כל בסיטואציה שיצר ויסמן ושעדיף לא לחזור עליה במילים  נוספות? מעבר לכך, יש מקום גם לתמוך בהן ובפגיעה שהן מתארות – אבל לא כדי לערער את הנפגעת שפגעה בהן.

אין תנאי קבלה שבהם את אמורה לעמוד לפני שאת הופכת לנפגעת. נשים חוות הטרדות ופגיעות מיניות בין אם הן פמיניסטיות או לא (בכל אחד מגווניו של הפמיניזם), בין אם הן מיזוגניות או לא, נחמדות או לא, מאמינות בשוויון, חותרות לשלום ואתן מוזמנות להמשיך את הרשימה לפי תחומי העניין האישיים שלכן.

אין תנאי קבלה להפוך לנפגעת. אביבית בר זוהר ודניאלה לונדון דקל

צריך ואפשר להפריד בין הפגיעה שאותה מתארת הנפגעת, ולתת לה את התמיכה שהיא צריכה כנפגעת: ברמה הכי מינימלית – להאמין לה ולדרוש שמי שעשה בנשים כפי שהוא רואה לנכון, ולא כפי שנוהגות בבנות אדם ישלם את הדין. ואפשר, גם, ממש באותה נשימה לא לאהוב אותה או לא להעריך אותה מסיבות אחרות.

?העניינים מסתבכים? – כך תוארה פרשת ינון מגל השבוע לאחר שלונדון הגיבה לרוטנר והעלתה את עניין פגיעתה. האומנם העניינים מסתבכים, או שהם פשוט תמיד היו מסובכים עבור נשים שבכל מצב קשורות בגברים, אם כאמהות, אם כאחיות, אם כבנות, אם כבנות זוג?

הרי אם היינו רוצות להמשיך את כדור השלג הזה – זה שבו נשים שמדברות על פגיעה נדרשות לתת דין וחשבון על עצמן ועל הגברים בחייהן – אז נראה כיצד גם בר זוהר ?לא נקייה?. היא לא דחתה מעליה את הטענות בדבר רומן עם שרון גל על בסיס העובדה שהוא נחשד בהטרדות מיניות. ולונדון? גם היא לא ממש בסדר! היא לא יצאה בפומבי נגד אביה, ירון לונדון, לאחר שזה טען, בין היתר, כי נשים חזקות ומשכילות לא מאפשרות שיפגעו בהן מינית, ואם הן טוענות זאת, אז הן אשמות בכך. על רוטנר נאמר די, ונראה שאין צורך לפרט.

הטון הציני – שאני מקווה שבו נקראה הפסקה האחרונה – לא באה להקטין לרגע מהפגיעה שעברו בר זוהר ולונדון, אלא פשוט להראות עד כמה זה מגוחך ואינסופי. ולשם השוואה, האם כאשר גבר בא ומתלונן על גניבה אנחנו בודקות מיד אם אף אחד ממכריו ומכרותיו לא גנבו לפני כן? האם הוא עצמו תמיד התבטא כנגד גניבות? או שאולי – כפי שקורה תמיד – אנחנו שומעות אותו, את מה שהוא מספר, ומתייחסות לאירוע שהוא מספר?

להפנות את הזרקור לגבר הפוגע. ינון מגל

מעייף לחזור ולכתוב את הדברים הללו פעם אחר פעם: להסביר שרק לעבירות מין כלפי נשים יש את המעמד המיוחד הזה, זה שבו במקום להפנות אצבע מאשימה למואשם, הנפגעת היא זו שעומדת על כס הנאשמים ונדרשת להוכיח כי היא נפגעת כמו שאנחנו רוצות לדמיין נפגעת.

הציניות לא יודעת די ביחס לעבירות מין כלפי נשים, וזה המצב גם כעת. למולה אפשר וכדאי לזכור שנפגעת לא בוחרות, אבל כן בוחרות לתמוך בה, ולתמוך בה זה אומר פשוט להסתכל על הפגיעה שלה, שאותה היא מתארת, להסתכל עליה ולהאמין לדברים הללו. לא צריך לאהוב אף אחת כי היא נפגעת, לא צריך לפשפש באמות המידה הפמיניסטיות שלנו כדי להאמין לה. הפמיניזם הוא עצמו מחייב את האמונה בה, ואת היכולת להפריד בין הדוברת לפגיעה שהיא מדברת.

כל ניסיון לקשור בין הפגיעה ואמינותה של הנפגעת ובין חייה האישיים ודעותיה, כמו גם הגברים שקשורים בחייה, הם לא פחות מאשר הצטרפות למשחק שכל כך רוצים שנשחק בו – זה שבו הדיון מוסט, והזרקור לא מופנה יותר כלפי הגבר הפוגע, כי אם כלפי עניינים אחרים. אם אפשר גם באותה הזדמנות לשלח נשים בנשים – אז על אחת כמה וכמה. את אותו המשקל יש גם לטענה שהתזמון לא מקרי. גם היא וגם הדיון בטענות של בר וזוהר ולונדון, כאשר אלה באות לערער על רוטנר ולנקות את מגל, מגיעות מאותו הצד שנשים לא מעניינות אותו אלא כאשר אפשר להשתמש באלימות שמופעלת כלפינו לטובת השגת יעד אחר.