נאנסת? עדיף שהתוקף יהיה ערבי

זמן קצר אחרי שעלתה לכותרות הידיעה כי רוני ריטמן, ראש להב 443, הוא הנציב שנחשד בעבירות מין נמסר על ידי מקורביו כי הטיימינג לא מקרי. במילים אחרות, בין אם ריטמן אשם או לא, הבהיר לנו אותו מקור כי עבירות מין הן כלי לחיסול חשבונות בין בכירים במשטרה. זאת במקום שעבירות מין יהיו עניין שיטריד את מנוחתם ויצא לאור ברגע שבו מישהו יודע כי ישנו גבר שחושב שנשים הן כלי צעצוע עבורו, ולא חלילה סובייקט.

בכירי המשטרה רחוקים מלהיות מיוחדים בעניין זה. בישראל 2015 עבירות מין עדין לא נחשבות עבירה שצריך להתריע עליה. פעם אחר פעם, כאשר עולה שמו של גבר זה או אחר לכותרות כמי שנחשד בעבירות מין (משה קצב ועמנואל רוזן לדוגמא) מתברר שכבר שנים רבות כולם יודעים כי גברים אלה פוגעים בנשים, אך מסיבות ששמורות עמם עצם הפגיעה והתרבות שבה נשים נתונות לאלימות מצד נשים לא גורמת להם להתריע על כך בפני המומנים עליהם או חלילה לחדול מלעבוד בקרבו של אותו גבר – עד שמגיע הרגע שבו מישהו שיודע הוא גם מי שמעוניין להעיף את אותו גבר מהמרחב שלו.

 

איזה סוג טרור היה הרצח של שלי דדון?

שלי דדון בת ה-20 מעפולה, נרצחה על ידי נהג מונית ערבי, כנראה על רקע לאומני. כ-20 נשים נרצחות מדי שנה בישראל, על רקע היותן נשים. המדינה לא סוערת ולא תסער בגלל אף אחת מהן

לטור המלא

 

ישנן דוגמאות רבות לאופן שבו עבירות מין כלפי נשים הופכות לכלי פוליטי בידי גברים לטובת מטרות אחרות. אנו פוגשות זאת פעמים רבות כאשר הנאשם הוא ערבי, פליט או חרדי – פתאום כולם מאמינים לנפגעת ודורשים שיינקטו האמצעים המתאימים נגד הגבר המואשם. כך למשל, כשלושה שבועות לאחר שנחטפו גיל-עד מיכאל שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח עלתה ידיעה בתקשורת אודות פענוח הרצח של שלי דדון. חוסיין יוסף חליפה, כך נמסר, הוא מי שחשוד ברצח של דדון, והרקע לכך, נאמר לנו, ככל הנראה לאומני.

כיצד קרה שלמרות שחליפה שחזר את הרצח כבר ב-22 ביוני רק ב-6 ביולי נמסר לנו שהוא חשוד ברצח ושהמניע שלו ככל הנראה היה לאומני? יש מקום להניח שלא במקריות עסקינן, כי אם באוזלת היד של ישראל במציאת הנערים ומי שחטפו ורצחו אותם, והניסיון להשביע את העם הצמא לדם בהצבעה על ערבי שרצח יהודיה ממניע לאומני – חלילה לא כי נשים פשוט נרצחות, פעם אחר פעם, על ידי גברים מכל הלאומים, הקבוצות האתניות והמעמדות.

מי שמעורה בפשעי שנאה – פשעים שמבוצעים כלפי קורבנות על בסיס השייכות החברתית שלהם – יודע עד כמה קשה להוכיח כי המניע לעבירה היה על בסיס השתייכותה של הקרבן לקבוצה זו או אחרת, ושמסיבה זו היא ?נבחרה? על ידי הפוגע. אם מוסיפות על כך את העובדה שבמדינת ישראל מי שמואשמים תדיר בפשעי שנאה הם פלסטינים, ואילו יהודים, כגון מתנחלים, שמתנכלים לערבים על בסיס ערביותם נוטים להיתפס כמי שפעלו מתוך מניע של נקמה ולא לאומני, אז מבינות שיש כאן בעיה.

יש סיבות טובות להטיה הזו: החוק אומר כי ?העובר עבירה מתוך מניע של גזענות או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטייה מינית או היותם עובדים זרים, דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר?. במילים אחרות, עונשו של המואשם בפשע שנאה חמור יותר מזה של מי שעשה את אותה העבירה שלא ממניע זה. ובמדינת ישראל, בה אוהבים להכניס פלסטינים לכלא לכמה שיותר זמן, פשע השנאה הוא כלי מצוין וחוקי להשגת המטרה.

בכל האמור לעיל אין כדי לנקות את הגברים המואשמים. הם אשמים, למרות ההשתייכות הלאומית או האתנית שלהם שהופכת אותם למי שמתאימים לנו יותר לדימוי של האנס או הרוצח. גם העובדה שהיה בחשיפת עבירות המין שלהם כדי לסכל את קידומם, אין כדי לנקות אותם – רק להצביע על כך שעבירות מין לא נתפסות כבעיה כשלעצמן, אלא הן תופעה שניתן וכדאי לתת עליה את הדעת כאשר זה משרת אינטרסים אחרים.

מסיבות אלה, כמו גם מתוקף העובדה שנשים אינן נכללות בקטגוריית פשעי השנאה, כשקראתי השבוע כי בית המשפט קבע כי האונס בגן העיר התבצע על רקע לאומני ועל בסיס זה הנפגעת תוכר כנפגעת פעולות איבה על פי חוק התגמולים ותזכה לסיוע מהביטוח הלאומי, לא חשתי, כמו הרבה מחברותי, כי מדובר בהישג פמיניסטי.

אני שמחה שהנפגעת תזכה להכרה ולתמיכה שלהן לא זוכות רוב נפגעות עבירות המין, אבל העובדה היא שמעבר למקרה הספציפי, שאין בידי את הכלים לשפוט אותו, בתוך המציאות הישראלית שבה פעם אחר פעם אנחנו רואות שהתמיכה בנפגעת תלויה בזהות הפוגע יותר מאשר בעצם הפגיעה שעברה, התחושה היא ש?הצלחה? זו היא רק עוד אנקדוטה ברצף אנקדוטלי ארוך שבו עבירות מין כלפי נשים מנוכסות לטובת מטרות אחרות – במקרה הנוכחי לטובת האתוס הלאומי.

הוכחה לכך היא ההצלחה החסרת תקדים שלה זכה סיפורו של דוד חוגלי שהועלה על ידו בעמוד הפייסבוק שלו. הסיפור מתאר אונס של יהודייה על ידי ערבי והוא עמוס בגזענות ובמיזוגניה כאחד. 15,112 לייקים קיבל הפוסט, לצד 1,868 שיתופים וכ-3500 תגובות. אם כל ידיעה על עבירה מינית נגד נשים היתה מעוררת את אותן התגובות שלהם זכה הסיפור הזה, שכל כולו העמקת התפיסה שרק ערבים אונסים, אז כנראה שלא היה צורך לכתוב את הטור הזה.

אונס של נשים מאז ומתמיד היווה את אחד מכלי המלחמה – וזה נכון לאורך כל ההיסטוריה. דאעש רחוקים מלהיות הטוענים לכתר בפרקטיקה זו. הסיבה לכך היא שנשים נתפסו, ונתפסות גם היום, כרכושם של גברים, והאונס שלהן על ידי האויב נתפס כפגיעה באויב הגבר – ברכושו ובכבודו. במובן זה אונס של נשים, גם על רקע לאומני, יושב קודם על התפיסה הפטריאכלית של האישה כרכושו של הגבר. האפשרות שנפגעת עבירות מין תזכה להכרה ולתמיכה נדיבה מהמדינה רק אם המין שנכפה עליה הוכר ככזה שמקורו במניע לאומני, מחזקת את התפיסה הזו ומונעת מהעבירות שנעשות בנו ובגופנו להפוך להיות עניין שנלקח בכובד ראש כי הוא צריך להילקח בכובד ראש, ולא כי הוא משתלב בנוחיות בנרטיב אחר, גדול וחשוב יותר כמו האתוס הלאומי.

הצלחה מבחינתי תהיה הכנסת הקטגוריה של מגדר לחוק העונשין של עבירות השנאה. הצלחה מבחינתי תהיה האפשרות שהעונש המרבי על אונס, 20 שנה, יהיה מנת חלקם של כלל הגברים שמואשמים באונס, ולא רק מנת חלקם של פלסטינים ופליטים שאונסים. אין לי שום עניין שהמדינה, או כל מוסד אחר, יעשה קופה על האלימות המינית שנעשית בנו במלחמתו בעם הפלסטיני או בכל קבוצה אחרת שהוא מעוניין להשחיר את שמה. וזה נכון הרבה מעבר לשאלת האשמה של אותו הגבר. הוא אשם, השאלה היא, למה אנחנו יכולות לקבל הכרה ותמיכה רק כאשר המין שנכפה עלינו נוגע לריב עתיק יומין בין גברים או בין מדינות שמנוהלות על ידי גברים? למה מדינת ישראל מרגישה אחראית רק לנפגעי פעולות האיבה אבל לא לנשים שנפגעות מתרבות האונס ששוררת בה בין היתר הודות לכך שהמדינה לא מעבירה תקציבים לחינוך מגדרי מכיתה א? ועד יב?, שיכול למנוע הרבה מהאלימות שמופנית כלפינו?