לשבת מול אישה שנאנסה ורק להקשיב

16 נשים הגיעו אלי בפרשת סילבן שלום. 5 מהפרשה הישנה, 11 מהפרשה החדשה ויש עוד. כולן מפוחדות. לא מדובר בנשים מוחלשות. ההפך. אבל הן פוחדות, חולקות איתי את הסוד… משביעות אותי לשמור עליהן, על זהותן. על הסוד שלהן.

מלבדן, הפרשה הביאה לפתחי מבול של מתלוננות חדשות, לא רק כאלה הקשורות לשר. על הפרשה הזו דיברתי די וסופה כבר נראה באופק אחרי הודעת הפרישה של שלום אמש. היום אני רוצה לדבר על האחרות. אני רוצה לספר לכם על אישה שתיארה בפניי מסכת התעללות מינית שחוותה מהמנכ"ל בחברה בה היא עובדת. לבסוף היא נאלצה לשלם מחיר יקר והלכה הביתה. רק כי לא שתקה. מה לעשות, הוא הבעלים של החברה. אני רוצה לספר לכם על אישה אחרת ששיתפה אותי בסיפור ההתעללות המינית שחוותה מצד בעלה. ההתעללות כללה כליאת שווא, השפלות והרמת ידיים. היא נאלצה לשתוק כדי שלא תישאר בלא כלום. אישה צעירה אחרת שיתפה אותי באיך הוציאו ממנה במרמה את התינוקת שלה. תינוקת בת חודשיים, רק כי הייתה בדיכאון אחרי לידה. הרשימה עוד ארוכה.

יש ימים קשים במיוחד. בעיקר כשאני יושבת מול צעירה חרדית שחזרה בשאלה. למה? כי הרב אליו הלכה בתמימותה ליעוץ  אנס אותה. והיא, למי היא יכולה לספר? אני מוצאת עצמי יושבת מול אם שבתה עברה אונס קשה בידי מדריך הספורט שלה, והיא בכלל לא הבינה מה הוא עושה לה.

מה שנותן לי כוח הוא הידיעה שביכולתי לעזור. אני לעולם לא שוכחת את היום בו רופא הנשים שלי ביצע בי מעשה חמור. הייתי צעירה מאוד, תמימה ולא הבנתי מה הוא עושה. רק כשנעצר, חצי שנה אחר כך, הכל התבהר. אני מבינה ומזדהה עם הנשים שלא רוצות להגיש תלונות, שפוחדות שפרטיהן יחשפו, בדיוק כמו שקרה למ', המתלוננת הראשונה נגד סילבן שלום. הן פוחדות שיתקפו אותן, שהן לא תמצאנה עבודה כי מעביד פוטנציאלי יפחד להעסיק אותן כי אולי הן "בעיתיות".

חברותיי והאנשים הקרובים לי שואלים אותי איך אני חיה עם השק הזה על הגב, איך אני ישנה בלילות עם העומס ומאיפה יש לי סבלנות להיות שם בשביל כל אחת. התשובה פשוטה: אני פוגשת אותן, יושבת מולן, מסתכלת להן בעיניים והן מספרות את סיפורן. בניגוד למה שרבים חושבים, אני לא מפרסמת את רוב הסיפורים. חלקם מטופלים בסתר, רק על מנת להקל על האישה או על הגבר שמולי. מעטים הסיפורים שאני מפרסמת, וזה תמיד על פי בקשתם או נכונותם של העדות והעדים. זה נשמע מוזר, אבל אני מחויבת להן/ם לפני שאני מחויבת למקצוע שלי. יש דברים שהם גדולים וחשובים יותר מכל רייטינג ופרסום – וזה לשמוע את התודה. לראות את החיוך על פני מי שקיבלה ממני רק אוזן קשבת ואמפתיה.

ולמה אני לא מפרסמת לעתים קרובות יותר? כי הסיפור שלהן מורכב, כי אם הוא יפורסם הן לא יעמדו נפשית בעומס, אולי יתפתו לערוצים תקשורת שונים שייקחו בלעדיות על הסיפור והצגתו וישכחו מי כאן הקרבן.