מעגל התומכים של משה איבגי

אתמול בערב הגיב משה איבגי לעשרות התלונות נגדו על אלימות מינית בדרגות שונות לאורך שנות הקריירה שלו. אבל לא רק איבגי טרח להגיב. גם החברים שלו טרחו והגיבו כי בכל זאת, אדם כל כך נערץ ואהוב בתעשייה כל כך קטנה… טבעי שיהיו לך חברים שיקפצו להגן עלייך בשעת צרה. וזה אפילו עוד יותר טבעי אם הצרה שנפלה עלייך כרעם ביום בהיר מורכבת מגדוד של מתלוננות פמיניסטיות, הוזות, שקרניות ומתוסכלות מינית שכולן, איכשהו, החליטו פתאום לחבור זו לזו, תאבות נקם וצמאות דם ולהרוס את חייך במזיד.

כי זה בדיוק העניין עם מטרידים מינית. את ההטרדה הם אולי מבצעים לבד אבל את הלגיטימציה הם מקבלים מרבים אחרים. מאחורי היד שחופנת את העכוז מבלי שניתנה לה רשות עומדים גברים רבים שסבורים ש"לא קרה כלום" וש"פעם היה אפשר להחמיא פה לבחורה" וש"היום כל אחד נהיה מטריד מינית". הם לא מגנים על המטריד כי הם מאמינים במיליון אחוז שהוא לא ביצע את המיוחס לו. הו, לא. הם מגנים עליו למרות שהם יודעים כי המיוחס לו אכן בוצע, הם פשוט לא מבינים מה כל כך נורא בזה. כשהם הלכו לישון היו חוקים מסוימים וראו איזה פלא, אחרי עשרות שנים בהן לדמות הכי מוערכת על הסט ניתנה האפשרות לפטר אישה שלא מוכנה שייגעו בה, האפשרות הזו נתפסת פתאום כניצול של כוח. איך זה קרה לנו? איך בשקט בשקט, מתחת לרדאר, לקחתם לנו את הזכות להתייחס לנשים כחפץ שתפקידו לשרת אותנו? זה דווקא היה נורא נחמד עד עכשיו. הרסתן את כל הכיף.

אין עוד פשע בעולם בו הפושע זוכה לחיבוק ציבורי רחב יותר כמו אלימות מינית (להוציא פדופיליה ואונס אלים מאוד בו הנאנסת התלבשה בצניעות והייתה בתולה. לשני אלה רוב הציבור דווקא מתנגד). החיבוק כולל הקטנה ומזעור של המעשים, זלזול והגחכת המתלוננות, תלונות על עיתוי התלונות, עדות אופי המציגה את החשוד כטלית בצבע כחול בהיר ואמירות כלליות על ההבדלים בין פעם לעכשיו. כן, למשה קצב יש תומכים רבים עד היום. אז מה אם הורשע ונשלח ל-7 שנות מאסר. בטח סתם הפלילו אותו. ואם לא הפלילו, אז מה? יש כאלה שעשו גרוע ממנו. לתומכים יש המון תירוצים למתן התמיכה שלהם.

והיום יש לנו את "החברים של איבגי". הנה, חברו הטוב, אלכס אנסקי, התראיין הבוקר (שני) לתוכניתו של ניב רסקין בגלי צה"ל ואמר כי "לאור התקופה בה אנו חיים, שאלת הגבולות ביחסים בין גברים ונשים היא "200 גוונים של אפור". בן אדם שעשה 70 סרטים… 45 שנה אהוב הקהל", אמר אנסקי והוסיף כי הוא מכיר באופן אישי שתי נשים שהתלוננו נגד איבגי והוא "חרד לגורל חברו".

כן, היחסים בין גברים לנשים אכן מורכבים. באופן כללי, יחסים זה דבר מורכב. אבל אין שומדבר מורכב בלדחוף את הלשון שלך לתוך פה של בחורה שלא מביעה בכך עניין ולפטר אותה למחרת. זה, אנסקי, לא ממש מורכב. זה דווקא פשוט. נכון, הרבה גברים עשו את זה במשך מאות ואלפי שנים בלי לקבל על כך שום עונש אבל היי! פעם השחורים באמריקה היו עבדים. זה היה פעם.

אחרי שטשטש את הגבולות בין מותר לאסור למרות שבמציאות עצמה הם הרבה פחות עמומים, אנסקי ממהר לעוד עדות אופי "הבנאדם עשה 70 סרטים והקהל אוהב אותו כבר חמישה עשורים". טוב שבאת, אנסקי. פשוט לא שמנו לב שאיבגי הוא אחד מהשחקנים המוכשרים והאהודים בישראל. והרי בנאדם כל כך אהוב וכל כך נערץ במישור אחד לא יכול להיות חרא של בן אדם במישור אחר? פשוט לא ייתכן, אה?

וכמובן, כדי לסיים את התמיכה כראוי, הוסיף אנסקי שהוא חושש לגורל חברו. וכך הופך איבגי ממקרבן לקרבן, לא עוד שחקן עוצמתי בעל מעמד שהצטברו עליו עשרות עדויות אלא גבר אומלל שעוד עלול לשים קץ לחייו אם לא נירגע כולנו ונשמור עליו.

כל הכבוד, אנסקי, עשית עבודה טובה.

ויש גם את השחקן דביר בנדק שאמר את המשפט המדהים הבא: "אני מתפשט בפני עשרות מלבישות ביום, אני מקווה שאף אחת לא תחליט שאני מתערטל בפניה". התמיכה של בנדק מתוחכמת יותר משל אנסקי. הוא הרי לא מדבר ישירות על איבגי. מה פתאום? הוא מדבר על עצמו. הוא לכאורה, מסית את הנושא מהמטריד אליו, איש פשוט שעובד בתעשייה. רק שתדעו כולכם שבעולם שלנו, זה נורא מקובל להתפשט ולהתלבש בפני נשים (כאילו שבזה הואשם איבגי) וגם, על הדרך, מקטין את המתלוננות ומגחיך אותן – " אני מקווה שאף אחת לא תחליט שאני מתערטל בפניה" כלומר, אני מקווה שאף אחת לא תשתגע פתאום, תאבד את העשתונות ותחליט שהטרדתי אותה. כמה קל להפוך מלבישה אחת לפסיכית. זה קצת יותר קשה כשמדובר בהרבה מלבישות, בנדק. בהרבה מלבישות ונשות הפקה ומאפרות וכו' וכו'.

והנה הגיע רוני ניניו, במאי ההצגה "דפוקים"שעל הסט שלה לכאורה התרחשו הטרדות מיניות וטען כי לא ידע על המקרה הנידון. "אכן ביימתי את 'דפוקים', אני לא יודע על שום מקרה, חבר'ה, תפסיקו עם העליהום הזה, זה מה שיש לי להגיד".

בתרגום לעברית – לא ראיתי, לא שמעתי, תפסיקו לעשות רעש. כמה פשוט. אתן עושות רעש ממשהו שלא היה ולא נברא כי אני עצמי לא ראיתי במו עיניי שהוא היה ונברא. ואם אני לא ראיתי אז בטח לא קרה כלום, לא? גם אם אני מאמינה לדברי ניניו לפיהם לא ידע על ההתרחשויות, לא ברור לי איך מסתדר לו בראש, מבחינת ההיגיון הבריא, שצריך להפסיק עם מה שהוא מכנה 'עליהום' ובני אדם הגונים מכנים "תלונות רבות מאוד על אלימות מינית"? צריך להפסיק כי אתה לא ידעת? כי לא שמת לב? כי לא ראית במו עינייך? ואם שלשום התבצע רצח מתחת לבית שלי אבל אני בדיוק ישנתי שינת ישרים, זה אומר שהרצח לא התבצע ושמשפחת הנרצח צריכה להפסיק לאכול לנו את הראש עם ההתקרבנות שלה? טיעון מעניין.

אלברט אילוז: "אני לא מאמין לדיווחים, אם הוא היה רוצה הוא היה יכול 'לחגוג', כמו שאומרים". אם הייתי רואה את זה, לא הייתי מאמין".

הטיעון הכי זול בספר. אם איש נערץ כמו איבגי היה רוצה "לחגוג" הוא היה עושה את זה, בלי כפייה. חבל רק שאילוז לא קרא שומדבר בחייו על אלימות מינית. אין שום קשר בינה לבין חגיגה. המטרידים לא מחפשים לחגוג, את זה הם יכולים לעשות עם מי שמסכימה. הם לא הגיעו לסיטואציה מהעדר "נשים לחגוג איתן", הם הגיעו כי הם כולירות. יש להם הרבה פחות עניין במין עצמו ויותר בתחושת הכיבוש והעליונות. למה איבגי דחף, לכאורה, את לשונו לפיה של בת עשרים פלוס שעבדה מולו? כי הוא יכול וכי זה מרגיש קצת כמו להיות אלוהים. לא זה החנון והרחום, זה המשליט סדרי עולם וקובע חוקים.

וכמובן, גם לו הייתי רואה במו עיניי, גם אם לבן על שחור, לא הייתי קונה את מה שרואות עיניי. זה כל כך מנוגד לאיבגי שאני מכיר שפשוט לא יכול להיות. כן, בטח.

ואחרון חביב, החבר המקסים אריה מוסקונה עם האמירה שהיא יותר תמיכה מכל דבר אחר: "היינו ביחד בהצגה. יש שם שחקנית מאוד צעירה ומאוד יפה ששווה הטרדה, תאמין לי". וזה בדיוק העניין. במקום בו יש גברים שמאמינים שמחמאה לאישה יכולה להיות "שווה הטרדה", יהיו בהכרח נשים מוטרדות.

אור סופראלימות מיניתהטרדה מיניתהטרדות מיניותמשה איבגימשה קצבעברייני מיןתרבות האונס