כיצד מתמודדים עם ילדים שפוגעים מינית בילדים אחרים?

לפני כמה שבועות, קרובות משפחה שלומדות בבית ספר יסודי השמיעו לי את השיר "דובי גל", של רון "סקיי" נשר יחד  עם בן-אל תבורי ומפיק שמכנה את עצמו "סטטיק". הם שרים: "יש לה תחת תחת אש בום בום Fire עוקץ 'תה בישבן כי אני הדבורה מאיה, בסיעתא דשמיא כשאני אעקוץ אותה בטוסיק היא תצעק לי איה". סקיי גם אמר בראיון למאקו, "אני חושב שכל הבנות זונות כי בחורה יכולה להשיג כל מה שהיא רוצה עם הגוף שלה, בחורה לא צריכה כישרון. מספיק שאת נראית טוב – יקבלו אותך לעבודות, יכניסו אותך לטלוויזיות, יעשו את הכל. מספיק ירדת לבוס הנכון". זו הסביבה שילדים גדלים בה. בנוסף למסרים מחפיצים ומיניים במיינסטרים, יש גם את כל מה שקורה מתחת לרדאר: סרטונים פורנוגרפיים שעוברים בוואטסאפ בין ילדים בבית הספר היסודי ומשחקי מחשב בעלי אלמנטים פורנוגרפיים כמו משימות שכוללות חטיפה, אונס ורצח נשים.

עוד באון לייף:

המסרים האלה לא עוברים ללא השפעה. "ילדים לא מסוגלים להכיל את את החומר, כיוון שהם רואים שם משהו שגורם להם לקשת רחבה של רגשות", אומרת שלומית הברון, מחנכת למיניות בריאה מהאתר מידע אמין על מין. "ואז הם עושים את מה שילדים עושים: הם משחקים את זה. ילד אחד שראה אתמול בלילה מין אוראלי כי יש לו סרטון בוואטסאפ שמישהו העביר לו, בא לכיתה, מעמיד ילד או ילדה על הברכיים ועושה איתם משחק של מין אוראלי. וזאת פגיעה מינית". הברון ושותפתה, סנדי בשרטי, עורכות סדנאות חינוך למיניות בריאה בבתי-ספר והן הופתעו לגלות שהביקוש לסדנאות כאלה מגיע דווקא מבתי-ספר יסודיים. "התופעה רחבה בטירוף", היא מספרת. "אין בית-ספר שאנחנו מגיעות אליו שאנחנו לא שומעות על פגיעה מינית, ולא תמיד המורים מגדירים את זה כפגיעה מינית".

התופעה רחבה בטירוף. שלומית הברון

פעמים רבות, המבוכה והכעס מביאים את הגורמים האחראיים להתייחס למקרים כאלה כאל "משחק שיצא משליטה", במילותיה של הברון. "אנחנו רואים בעיקר בנים, אבל לא תמיד, שעושים את תנועות האגן של קיום יחסי מין בכיתה לכיוון ילדים – זה לא משהו שאפשר להתייחס אליו כאילו הוא משך לה בצמה או נתן לה כאפה. אני לא מזלזלת באלימות, אבל זה לא אותו דבר ובית-הספר צריך להפסיק להסתכל על זה כעל אירוע משמעתי ולהתחיל להסתכל על זה מנקודת מבט של מיניות בריאה ואלימות מינית".

עם זאת, הברון מדגישה, "המורות והיועצות הן החוליה המפוקסת, שמבינה מה קורה באמת, שמתמודדת עם המציאות. הן נמצאות בחזית. הכשל הוא ההורים שמסרבים להכיר בזה, שחושבים שבית-הספר צריך לעשות בשבילם את העבודה ובסביבה שבה ילדים וילדות חיים היום זה בלתי אפשרי. בית-הספר אמור להגדיר גבולות, לתת הדרכה, אבל ההורים מחוייבים לעשות חינוך למיניות בריאה אצל הילדים שלהם, כדי לא להגיע למצב שיש פגיעה. ואם הייתה פגיעה לא להתייחס אליה כאל משהו חסר משמעות או כסקרנות טבעית. זה לא סקרנות והיא לא טבעית. כשילד שם ילד אחר על הברכיים ומנסה להכניס לו את איבר המין לפה זה לא סקרנות טבעית, זה חיקוי. זה פוגע בסביבה וזה כמובן פוגע בעצמו. אז הילד הזה לא צריך ללכת לכלא אבל ההורים שלו צריכים ללכת להדרכת הורים מוכוונת".

מסרים מבלבלים

בעמוד הפייסבוק שמפעילה עמותת עלם פורסם מכתב שכתב ילד שנמצא בתהליך השיקום: "אני אדם בן 12.5. פגעתי מינית כשהייתי בן 11. אני חושב שזה חשוב מאוד שברחבי הארץ יהיו מקומות בהם ילדים כמוני יוכלו לקבל טיפול… לי זה עוזר כי אני לומד פה הרבה על עצמי ועל המשפחה שלי. אנחנו מדברים פה (אני וההורים שלי) על דברים שבבית אין לנו אומץ לדבר עליהם. […] אני יודע שיש אנשים שאומרים שבילדים שפגעו מינית לא צריך לטפל, אלא לזרוק אותם לכלא. אני לא מסכים איתם, כי זה אכזרי מדי, וחוץ מזה כשהם יוצאים מהכלא הם יכולים לעשות את זה שוב, כי הם לא למדו איך לא לעשות את זה… אנחנו עוד ילדים צעירים ולילדים מגיע עוד סיכוי כדי ללמוד ולשנות את עצמם כמו שאני עושה פה. אם לא יהיה מקום כזה אז הרבה ילדים יתקפו ויכנסו לכלא, וגם הרבה ילדים יותקפו ויסבלו מאוד".

כשאנחנו שומעים על אלימות מינית בין בני נוער, אלה המקרים החמורים – אונס קבוצתי, סרטונים או תמונות חושפניות שהופצו והקורבנות: הנערות שמצבן הנפשי התערער ושחייהן השתנו לבלי היכר על לא עוול בכפן. הסיקור התקשורתי מוטה, צהוב ופורנוגרפי בעצמו ברוב המקרים (למשל באמצעות השימוש במינוח "יחסי-מין" במקום אונס) ובעיקר מתייחס למקרי האלימות כאל אירועים יחידניים ולא כחלק מהתופעה הרחבה שמתארים אנשי המקצוע. הסיקור הזה תורם לתחושה שאלה מקרים רחוקים וקיצוניים אבל בעצם, הבעיה נמצאת אצלנו בבית. ילדים היום "מוצפים מינית כל הזמן", מסביר גיא עינת, קרימינולוג ופסיכותרפיסט.

הילדים מוצפים מינית כל הזמן. גיא עינת

"במקום שהמיניות תתפתח מבפנים לאט לאט היא מותקפת מבחוץ מהר מאוד ומוקדם מאוד. זה מה שקוראים לו סקסואליזציה מוקדמת. ההתקפה הזו מגיעה דרך המדיה, משחקי המחשב, הבובות שילדות משחקות בהן והריאליטי, ומתוך זה הם גם מוצפים ומבולבלים. זה לא אומר שאין בני נוער שהם עבריינים ופוגעים מתוך עבריינות קלאסית – זה היה תמיד וזה תמיד יהיה. מה שחדש זה שגדל פה דור עם התפתחות מינית שונה והביטויים של המיניות שלו הם שונים. הם מתחילים בגיל יותר מוקדם, הם יותר פולשניים, הם יותר מבולבלים, התפיסות המיניות שלהם שונות, ההתנהלות שלהם סביב מיניות היא שונה". כל החברה שלנו משדרת לילדים מסרים מבלבלים על מין ומיניות ונוצר מצב שהם "בעצם תחת סוג של טראומה, וצריך להבין שחלק מהאחריות יושב על המאפיינים התרבותיים. הם נמצאים תחת דיכוי מסוים. כמו גזענות, כמו הומופוביה, כמו סקסיזם".

במצב הזה, יש גם מי שנתונות לדיכוי כפול. "הנערות מפנימות הרבה מהמסרים האלה", אומר עינת. "הן הבינו איך זה אמור לעבוד והן מנסות להילחם בדיכוי בכלים של המדכא". סלפי עם דאקפייס, קבוצות פייסבוק שבהן "הן מעלות את התמונות שלהן ונותנות את המקרא, וכמובן שהציונים הגבוהים הם שווה זיון ושווה אונס", כפי שמספר עינת, הם ביטויים של הפנמת הסקסיזם שהנערות הללו חוות בכל מקום – אפילו בבית-הספר, שאוסר עליהן ללבוש בגדים קצרים או צמודים מדי.

אבל סקסיזם פועל לשני הכיוונים, וגם נערים נאלצים להתמודד עם ציפיות חברתיות ממוגדרות. "התהליך של בניית הזהות המגדרית הוא כשלעצמו טראומטי", אומר עינת, "כי הוא דורש מהבנים להיפרד מכל מיני חלקים שלהם. אני כגבר, לא יכול  להיות רך, רגיש, אני לא יכול לבכות מלא. אני נדרש להיפרד מחלקים שלי. וזה תהליך טראומטי. כל הבנייה של הזהות המגדרית יושבת על טראומה ואבל. זה מוביל הרבה פעמים לאקטינג אאוט וגם מסביר קצת את הפגיעות המיניות או את המשיכה של בני נוער לפורנוגרפיה שהיא אלימה כי לשם מתעלים את הכעס והאובדן".

הטיפול בתופעה הוא מורכב ולא יכול להסתמך רק על חוק העונשין, מפני שרבים מהתוקפים הקטינים הם מתחת לגיל 12 (גיל האחריות הפלילית), או שהם פגעו בילד או ילדה מתוך המשפחה ונעשית בחירה שלא להגיש תלונה. ישנה גם מחלוקת בנוגע למידת האחריות המוטלת על התוקפים הצעירים: יש מי שטוענים שכל פגיעה נעשית מתוך הבנה והכרה, ויש מי שטוענים שלעתים מדובר פשוט בילדים מבולבלים ואבודים. "יש עשרות סיבות שיכולות להוביל נער לפגוע", מסביר עינת, "החל מאלימות מינית שהוא חווה,  הזנחה בבית, אובדנים, משברים, אינטילגנציה גבולית, קשיים בשיפוט חברתי, שימוש בסמים ואלכוהול והשפעה של מדיה ופורנוגרפיה".

נטע שפרן, קרימינולוגית קלינית ומנהלת מקצועית של תחום פגיעות מיניות בעמותת עלם, מסבירה כי כל נער שפגע מינית צריך לעבור אבחנה מבדלת שתקבע את הגורמים הפרטניים שהביאו אותו לפגוע. "בהערכה הזו מנסים לראות בצורה הכי רחבה את כל העולם של הילד ולהבין למה הוא בחר דווקא לפגוע מינית, מה הצרכים הטיפוליים שלו ומה הגורמי סיכון-סיכוי שלו: מהם הגורמים החיוביים שיש לו לסיכויי שיפור ומהם גורמי הסיכון שיש לו". גם במקרים שבהם הוגשה תלונה, נערים אמורים לעבור את התהליך הזה עם שירות המבחן. "התהליך השיקומי הולך יחד עם ההליך הפלילי", אומרת שפרן, "ובהרבה מקרים, גם הנערים שמשתתפים בקבוצות של שירות המבחן, מרצים במקביל עונשים של עבודות לתועלת הציבור". היא מסבירה כי "לכליאה לבד הרבה פעמים אין מטרה".

לכליאה לבד אין מטרה. נטע שפרן

אבל צריך לזכור שכל נער הוא עולם ומלואו ולכן "צריך לבנות לכל נער תכנית טיפולית שונה", מסביר עינת. "יש נערים שצריכים טיפול אחר, כאלה שטיפול פרטני הוא הנכון להם כי הם צריכים לעבד טראומות, כי הם צריכים לבנות קשרים רגשיים בין-אישיים, כי יש להם חרדה חברתית (ואז קבוצה תקשה עליהם להיפתח או אפילו יותר גרוע, הם לא יפתחו בקבוצה ואז ההמלצה תהיה שהם לא מתקדמים בטיפול), נערים שיש להם הנמכה קוגניטיבית או לקויות למידה  מורכבות שעבורם, להשתלב בקבוצה שדורשת מיומנות קריאה וכתיבה והתנסחות זה קצת לשים מכשול בפני עיוור".

בנוסף, ההורים צריכים להיות חלק אינטגרלי מתהליך השיקום. "העבודה איתם צריכה להיות אינטנסיבית", קובע עינת, "כי ילד הוא תבנית נוף מולדתו. אם אני אטפל בילד 50 דקות בשבוע למשך שנה אבל הוא יחזור בתוך כל טיפול לאותו בית כאוטי או לאותה סביבה, בלי לעשות שינוי, אז ההצלחה שלנו תהיה חלקית".

איך עוצרים את התופעה הזו? "דרוש המון חינוך, בין אם זה בבית ובין אם במערכות", אומר עינת. ודווקא בתי-הספר "הם החוליה המופתית ביותר בשרשרת", מספרת הברון. "המורות והיועצות מתמודדות באמת עם הבעיה ברמה היומיומית". החוסר במערכת, לדבריה, נמצא דווקא במשרד החינוך – יועצות השפ"י, שאחראיות על ליווי המקרים של פגיעה מינית, "הן פשוט מעט והן מקבלות מעט תקציב. זה לא באשמתן. אני בטוחה שהן היו רוצות להשקיע בזה הרבה יותר שעות וזאת קריאה לבנט לתקצב אותן בתוך המציאות המטורפת שאנחנו חיים בה". לצד משרד החינוך, דרוש שינוי משמעותי ומידי במעורבות ההורית במצב הנוכחי. למרות שזו "ארץ לא זרועה", לדבריה, ישנם מיזמים רבים שמנסים לסייע להורים ולמורים לחנך למיניות בריאה, כמו "מידע אמין על מין" או אתר השיחה. מיזמים כאלה הם חלק מפעולות המנע שבהן צריך לנקוט, לפני שיהיה מאוחר מדי.