מתחשבים: הגברים שמוכנים להתאמץ כדי לספק לנשים תחושת ביטחון במרחב הציבורי

אישה הולכת ברחוב חשוך. גבר הולך מאחוריה. נקישות עקביהם על המדרכה ממלאים את הרחוב כמו פסקול של סרט בנאלי במיוחד. היא, מדיימנת תרחישי אימה וזורקת מבט לאחור מדי כמה שניות – כדי לוודא שהוא לא מתקרב. הוא, שמבחין בחשש ומכיר את אותם סרטים בנאליים (שהיא עכשיו אוכלת), חוצה את הכביש. היא נושמת לרווחה ומחישה צעדיה. הוא חסך לה זמן ארוך של אי-נוחות במקרה הטוב, ופחד במקרה הסביר.

העולם כפי שנשים חוות אותו, הוא מקום שונה לחלוטין מעולמם של גברים. רק לפני כמה ימים, ממש בעיצומה של העבודה על הכתבה הזו, צעדתי הביתה בלילה עם חברה בחזרה מבילוי. ברחוב הנביאים בתל אביב,  גבר צעיר בחולצה לבנה ומשקפיים עגולים הלך מולנו, כשאיברו משתלשל מחוץ לפתח הרוכסן של מכנסי הברמודה השחורים שלו. לקח לי משהו כמו רבע שעה להתאושש מההלם, ואת יתר הדרך עשיתי בהליכה שגובלת בריצה ועם הגז המדמיע ביד. האצבע שלי הייתה על ההדק כל הזמן.

גברים לא מכירים את החוויות האלה. "מביך לומר שבגיל עשרים ומשהו הבנתי לראשונה באמת באמת, שאני חי חיים שונים, בגלל שאני גבר", מתוודה שמוליק, "שסט הבחירות שלי אחר ושאני לא עסוק בדברים שמאוד בסיסיים בחוויה של נשים".

אני? מהווה איום?

אבל זה משתנה – כי נשים מתחילות לדבר על זה. רוב הגברים שדיברתי איתם לטובת הכתבה הזו אמרו שהמודעות שלהם לפחד של נשים במרחב הציבורי הגיעה בעקבות שיחה עם ידידות, בנות-זוג או קריאה ברשתות החברתיות. עמוד הפייסבוק 'אחת מתוך אחת' תרם תרומה משמעותית למודעות, כשהצליח להביא מסות של מקרים יומיומיים לידיעתם של רבים. "האומץ שנדרש מאישה לומר כן [לגבר] נשגב מבינתי", אומר הקומיקאי לואיס סי.קיי במופע שלו, שאוזכר על-ידי חלק מהגברים שדיברתי איתם כדבר שתרם למודעות שלהם.

אצל שמוליק המודעות התעוררה רק כשקבע עם אחותו להיפגש בגן סאקר בירושלים, "התקשיתי להבין למה היא התעקשה שאעלה לכביש הראשי ולא אפגוש אותה בפארק עצמו. 'אני לא מתכוונת ללכת שם בלילה לבד. זה שביל חשוך'. יש לי גם זיכרון מפעם שבמהלך ריצת ערב היתה לי תחושה שכמעט עשיתי למישהי התקף לב כשהופעתי מאחוריה בזמן שהיא צעדה ברחוב".

"לא חשבתי על זה שאני מהווה איום על מישהי באמצע הלילה פשוט בגלל שאני גבר והרחוב חשוך", מסביר יובל (שם בדוי), עד שהוא נתקל בסטטוסים של נשים שמספרות על הליכה ברחובות חשוכים. אסף אומר שככל שגברה לו המודעות, הוא התחיל "לראות את זה, כמות הנשים ששולחות מבט לאחור תוך כדי הליכה ברחוב הרבה יותר גדול מכמות הגברים".

מה עושה גבר שמגלה שעצם הנוכחות שלו יכולה להיות מאיימת על אנשים אחרים?

"כשאני הולך ברחוב אני אף פעם לא אלך ישירות מאחורי מישהי", מסביר אסף, "כדי לא לתת לה תחושה שאני מנסה להישאר בשטח המת שלה או להתגנב לעברה או בוהה בה בזמן שהיא הולכת. אני אנסה לעקוף אותה כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק הצידה כדי לאפשר לה מרחב. אם זה רחוב חשוך או בלי הרבה אנשים, אני אעדיף לא לעקוף אותה אלא לתת לה להתרחק".

יובל עשה לו מנהג, "לא 'לעקוף' אישה בלילה ברגל או בריצה ואם אני עושה זאת אז לתת יותר מרחב או לחצות את הכביש"; אלון (שם בדוי), "משתדל לשמור על מרווח סביר או לשקוע בטלפון כדי שלא יחשבו שאני הולך לקראתן או ללכת מהר כדי לעקוף ולהמשיך לדרכי".

שומרים מרחק

אני מכירה מישהי שהולכת תמיד עם אוזניות ברחוב, ומישהי שנושאת עימה גז מדמיע לכל מקום, ומישהי שלא מתיישבת ליד גברים באוטובוסים. בכלל, גברים באוטובוסים זו תופעה שאחרי שמתחילים להבחין בה, נתקלים בה בתדירות מדהימה. "אני הרבה יותר שם לב איך אני יושב בתחב"צ (מנסה להימנע מה-menspreading הידוע לשמצה)", אומר אסף.

"בנסיעה באוטובוס אני לא אתיישב ליד בחורה גם אם אין מקום אחר לשבת. אני אעדיף לעמוד ולו שלא תרגיש אי נעימות", מגלה אלון ושמוליק אומר שהוא "עושה מאמץ נראה לעין שהרגל שלי לא תצמד לשלה בטעות. כאילו לשדר בשפת הגוף בצורה ברורה 'אני לא מנסה להצמד אלייך'". "אם יש שני מושבים פנויים אני אעדיף לשבת ליד הגבר", אומר תמיר, "כי אני לא רוצה שמי שאני מתיישב לידה תתהה אם היא יכולה להירדם בשלווה".

"אם אני נכנס למעלית שיורדת לחניון בלילה, ונכנסת איתי מישהי זרה אני בדרך כלל אקדים ללחוץ על הקומה שלי", יואב אומר. גם יובל מנסה "לתת מרחב במעלית" אם הוא נמצא באחת כזו עם אישה.

צריך להגיד – הגברים שדיברתי איתם הם זן נדיר של גברים בעלי מודעות פמיניסטית די מפותחת. כאלה שיש להם ידידות פמיניסטיות או כמה שנים באקדמיה. כמה מהם עובדים כמתרגלים, וגם הם מנסים להפוך את האקדמיה למקום קצת יותר בטוח ונעים עבור הסטודנטיות שלהם. מאור (שם בדוי) מספר שהיה נפגשים עם סטודנטים משני המינים רק באיזורים ציבוריים באוניברסיטה, "כדי שאף סטודנט ובעיקר סטודנטית לא ירגישו שהם צריכים להיות מודעים לעצמם בקטע שאיננו נטו שיחה מקצועית" ותמיר (שם בדוי) מסביר שהוא לא סוגר את הדלת כשהוא במשרד עם סטודנטית. היה לו גם חשוב להדגיש שהוא לא עושה את זה מתוך חשש מתלונה על הטרדה, "אלא כדי שמי שיושבת מולי תרגיש יותר בנוח".

גם שמוליק ציין את זה כמוטיבציה שלו: "הרעיון הוא לנסות ולאפשר לנשים בסביבה לבחור את הספייס שלהן  ו/או לשדר להן מסר ברור של 'אני לא מתכנן לפלוש למרחב שלך בלי שתרצי' ולאפשר להן להרגיש בנוח", לא מתוך מקום של "'אוי אוי אוי, יטפלו עליי האשמות' אלא להשתדל לאפשר לה להרגיש יותר בטוחה במרחב, שלי לפחות".

כולם ציינו שמבחינתם, הפעולות האלה לא דורשות מהם מאמץ גדול, "רק יותר תשומת לב ופעולות מינוריות שעושות הבדל". "גם כי אני חושב על זה שאם יותר גברים יעשו את זה זה יגרום להרבה יותר נשים להרגיש בטוחות, בכלל זה בת הזוג שלי, וגם כי אני יודע שהשינוי שלי כאדם אחד יכול להשפיע על תחושת הביטחון והנוחות, אפילו הרגעית, של הרבה מאוד נשים".

עבור יואב, היעדר המאמץ הוא עניין עקרוני: "בגדול, כאקסיומה אני בגישה שההתנהגות שלי סבבה לחלוטין ושאם מישהי חיה בסרט שהיא צריכה לפחד ממני זו בעיה שלה, של ההורים שלה ושל הפסיכולוג שלה. עדיין, אם מדובר בפעולה שדורשת ממני אפס מאמץ, ויכולה להוריד את מפלס החרדה של מישהי אחרת, אין לי התנגדות עקרונית לעשות אותה", הוא מסביר, כי הוא "מודע לזה שיש סבירות מסוימת שהבחורה נכנסת לסרט, ויש לי אפשרות למנוע ממנה את הסרט בפעולה שלא דורשת ממני שום מאמץ ואף אחד לא מנסה לכפות עלי את הפעולה הזו".

אסף אומר "שהצנזורה העצמית של גבר היא פחות נוראה מהאיום החיצוני על אישה. הוא שולט בצנזורה שהוא מטיל על עצמו והמגבלות שהוא משית על תקשורת עם נשים. הן לא שולטות באיום שהן עשויות לתפוס כנובע ממנו".

לגברים ופמיניזם יש מערכת יחסים מורכבת וטעונה, אבל מי שמנסה להפוך את העולם לבטוח ונעים יותר עבור נשים זוכה לתשבוחות, למרות שמדובר בהתנהגות שהיא "פשוט להיות בן אדם", כמו שירון ניסח בפשטות. ובכל זאת, זה לא מובן מאליו.

השינוי שדרוש כדי להפוך את המרחב הציבורי  לבטוח עבור נשים לא יכול להתרחש באמצעות חקיקה או הפחדה, אלא באמצעות חינוך ומודעות. למרות שנראה שהמודעות לכך עלתה באופן דרסטי בשנים האחרונות, הדיבור על הטרדות מיניות ועל חוסר תחושת ביטחון במרחב עדיין תופס את מרבית הגברים בהפתעה – וזו הסיבה שהוא כל-כך חשוב. כי רבים מהם, אם רק יהיו מודעים, יהפכו להיות השינוי. "בסופו של דבר אני אנושי", מסייג אלון, "ואני בטוח שגם אם אני מאוד משתדל, אני לא תמיד מצליח לעמוד בסטנדרט של 100%. אבל מאז אותה שיחה עם ידידות שלי, אני הרבה יותר מודע לנושא. אני מדבר הרבה על הנושא עם חברים כדי להעלות מודעות וליצור תודעה ובעיקר משתדל ברמתי האישית להימנע עד כמה שאפשר מכל דבר פסול".

ואולי, עוד כמה עשרות שנים, אישה שהולכת ברחוב חשוך כבר לא תרגיש כמו טרף קל.