הנשים והארגונים מאחורי חשיפת עבריין המין הבא

"הוטרדתי פעמים לא מעטות בחיי, אבל הוא היה קיצוני. הוא לא הניד עפעף. הוא הזמין אותי למשקה על הבר, ואחרי שתי דקות שיחה פשוט הניח את היד שלו על הציצי שלי. התאבנתי מהחוצפה ומזה שעשה את זה ליד כולם בצורה אגבית כל כך. אז הסתובבתי ממנו, אבל אז שוב חזרתי לדבר אתו כי לא האמנתי שזה קרה, ואז הוא שוב שם יד על הציצי שלי, ממש חפן אותו ליד כולם. למחרת סיפרתי על זה לחברות. רציתי לפרסם בפייסבוק, אבל אמרו לי שהוא עשיר ויש לו סוללה של עורכי דין ושלא אצא מזה טוב. הסתפקתי בלהתלונן עליו לבעלי המועדון, שבתגובה הרחיקו אותו".

העדות הזו על מעשיו של איש הנדל"ן וחיי הלילה אלון קסטיאל פורסמה לראשונה ב"המקום הכי חם בגיהינום" לפני כשבועיים. בימים אלה מסתמן שזו אחת העדויות המינוריות וה"קלילות" ביותר המיוחסות לקסטיאל. הכתבה, שהתמקדה בבעלי מועדוני לילה שהרחיקו את קסטיאל בשל התנהגותו, פרצה למעשה סכר של תלונות נגדו, שכוללות לכאורה תקיפות מיניות והטרדות מיניות. מתלוננת אמיצה ראשונה כבר הגיעה למשטרה והעדויות לא מפסיקות לזרום לעיתונאים ולגופי הסיוע.

ואולם התפוצצות הפרשה בתקשורת היא רק קצת הקרחון. מתחת לפני השטח נמצאות נשים וארגונים, שעושים עבודת קודש ומלווים את הנפגעות מהרגע בו הן חושבות לדבר, לאורך פרסום הפרשה ולפעמים עד להגשת כתב האישום המיוחל. כיצד מתנהלת עבודתן המאומצת מאחורי הקלעים?

שרון שפורר: הכתבה על עמנואל רוזן הייתה התחקיר הכי קל שעשיתי

העיתונאית שרון שפורר, שחשפה לראשונה את פרשת קסטיאל ב"המקום הכי חם בגיהנום", החלה לעסוק בתחקירים הקשורים בתקיפה מינית בעקבות סיפורים שהגיעו אליה בנוגע לעיתונאי ואיש התקשורת, עמנואל רוזן. "רוזן היה סיפור מכונן מהבחינה הזאת. תמיד היו שמועות, גם ב'הארץ' הגיעו אלי שמועות, אבל כלל לא חשבתי לעשות מזה כתבה, מכיוון שכל עוד לא מגיע אלי מידע קונקרטי, אין לי מה לעשות עם שמועות. אני לא אפנה מיוזמתי לבחורות ואבדוק מי מביניהן הותקפה. לכן התעלמתי מהעניין".

באותה התקופה הוקם תא העיתונאיות, שמטרתו הראשונית הייתה לטפל בחוסר הייצוג של נשים בתקשורת. "לא הייתי מעורבת בהקמת הקבוצה, אבל עקבתי אחרי דף הפייסבוק של התא ואפילו לא הייתי פעילה בו. יום אחד ייעצו לי להסתכל בדף, שם נכתב שיש 40 עדויות על איש תקשורת. הסתכלתי על הפוסט, ולא הבנתי למה הן לא מפרסמות את זה, אם יש כבר 40 עדויות. לשמחתי גם נועה לנדאו, שהיתה אז ראשת מערכת החדשות ב'הארץ', חשבה כך. גילי איזיקוביץ, כתבת הארץ, וחברתי העיתונאית טל שניידר, שאני חושבת שהיתה אחראית גם להתחזקות הפמיניסטית שלי, סייעו לי אף הן לחשוף את פרצופו של רוזןקיבלתי מחברות בתא העיתונאיות שמות של בחורות להתחיל מהן, ורשימה של אנשים שהכירו את מעלליו. אספתי גם שמות של נשים שעבדו אתו והתחלתי להרים טלפונים.

העדפתי לא לגעת בכתיבה שלי בנושאים פמיניסטיים. שרון שפורר. צילום: ויקיפדיה

זה היה התחקיר הכי קל שהרמתי. תוך יומיים הייתה כתבה. זה התפשט כמו אש בשדה קוצים: כל טלפון הוביל לעוד מישהי, ותוך יום הגעתי לעשר נשים שטענו כי הוטרדו. רצינו לחשוף את השם שלו ב'הארץ', למרות שאיש לא פירסם את שמו עד אז. הבנתי שאם אביא מספיק עדויות של בחורות, לא מתואמות, שהצלחתי להגיע אליהן בעצמי, אני צולחת את המחסום המשפטי של הפחד מתביעות ואצליח לפרסם את שמו, מכיוון שמדובר במסה של נשים. לכן גם לא אצטרך מישהי שתיחשף עד הסוף עם שמה המלא. הבטחתי לכל מרואיינת אנונימיות מלאה. גם אם הן ציינו פרטים שהיו עלולים להסגיר את זהותן, דאגתי לטשטש את הפרטים לחלוטין".

כתבת התחקיר אודות רוזן התפרסמה כעבור יומיים. חקירת המקרה לא הולידה כתב אישום, אבל בעקבות הפרסום עזב רוזן את עבודותיו בתקשורת ונעלם מהעין הציבורית. "בעקבות התחקיר, התחזקתי יותר מבחינה פמיניסטית. הבנתי את השפה והתעמקתי בסוגיות פמיניסטיות יותר מלפני כן. נקודת המפנה העיקרית התרחשה כחודשיים לאחר רוזן: כתבתי טור שנקרא 'קומו, צאו מהארון', סיפרתי על חוויה פרטית שלי שבה הוטרדתי מינית וקראתי לנשים לצאת לדווח. מבחינתי הטור הצריך הרבה אומץ. עד אז העדפתי לא לגעת בכתיבה שלי בנושאים שנתפשים פמיניסטיים. נגעתי בעיקר בתחומי כלכלה, הון-שלטון וכדומה. אבל שאני אתחיל לכתוב על פמיניזם? חשבתי שידביקו לי תווית, ולא יתייחסו ברצינות למה שאני כותבת. בזמן כתיבת הטור הרגשתי כבר מספיק חזקה, והתמודדתי גם עם תגובות מאוד קשות וביקורתיות כלפיי. יום לאחר מכן הוקם מיזם 'אחת מתוך אחת', דף פייסבוק שאיפשר לספר בו עדויות אנונימיות. ככה גם צף שמו של קסטיאל".

אחת מתוך אחת: לתעד את האלימות המינית בישראל
מיזם אחת מתוך אחת נולד ביוני 2013, בעקבות אווירה שיתופית נשית שנוצרה ברשת ובתקשורת. המיזם השייך לשלומית הברון וגל שרגיל, הגיע אחרי הקמתו של תא העיתונאיות (וחשיפת פרשת עמנואל רוזן), אחרי שהעיתונאית אריאנה מלמד סיפרה על האונס שלה ברשת ובעיתונות, אחרי שהשופט ניסים ישעיה אמר בדיון בבית המשפט ש"יש בנות שנהנות מאונס", ואחרי קריאתה של העיתונאית שרון שפורר לנשים "לצאת מהארון" ולספר על ההטרדות המיניות שהן עוברות. בהמשך התמלאה הרשת סיפורים של נשים בשמן המלא, שסיפרו ושיתפו סיפורי הטרדות ותקיפות מיניות.

 "אחת מתוך אחת" החליטה לרכז את כל הסיפורים שעולים בעמוד פייסבוק אחד, ומיד עם פתיחתו של העמוד הן הוצפו במאות מיילים ביום המלאים בעדויות של נערות ונשים על הטרדות ותקיפות מיניות. מאז ועד היום מועלות בדף עדויות של נערות ונשים, נערים וגברים המתעדים את סיפורי האלימות המינית שחוו.

מאות מיילים ביום. אחת מתוך אחת בתצלום משותף לכבוד העדות ה-2000 בעמוד

על מעלליו של אלון קסטיאל שמעה שפורר לפני כשנה. "שוחחתי עם שתי נשים בעניין והבנתי שלא אצליח להרים תחקיר, מכיוון שהן לא מוכנות לשתף פעולה. הן ביקשו שאמצא עוד אנשים. העניין הוא שאם אין דרך להביא מסה של מתלוננות, אין איך לפצח את זה. לפני כשבועיים שמו שוב עלה בהקשר הזה, והבנתי שיש כמה עיתונאיות, ביניהן רחלי רוטנר ממאקו, נועם ברקן מ'ידיעות אחרונות' ואלמז מנגיסטו מערוץ 10, שעובדות על התחקיר.

"נתקלתי בפוסט של אנונימית בפייסבוק שקראה לדבר על מעשיו של איש עסקים מתחום הנדל"ן וחיי הלילה. מיד הבנתי על מי היא מדברת ושיתפתי את הפוסט. השיתוף הזה יצר באזז די גדול, אבל לא התכוונתי לקחת את הנושא ולתחקר אותו בעצמי. זה לא נושא בו את יכולה לשכנע נשים להתראיין, כי את לא רוצה ללחוץ עליהן. ואולם באותו הערב הגיע אלי מידע, לפיו הבנתי שהוא הורחק מכמה מועדונים בעיר בגלל ההטרדות. בשלב הזה החלטתי להיכנס לתמונה, מכיוון שהבנתי שאפשר לעקוף את השיחות עם הנשים בעזרת בעלי מועדונים. זו גושפנקא מטורפת לכך שהיו הטרדות. ואכן דיברתי עם אנשים שראו הטרדות במו עיניהם ועם בעלי מועדונים שסילקו אותו בשל התנהגותו. כך הצלחתי להרים כתבה שלמה על קסטיאל, מבלי לדבר בעצם עם אף מוטרדת".

ברגע שעלתה הכתבה במקום הכי חם בגיהנום, זרמו לשפורר שלל עדויות של נשים שסיפרו על שחוו. "שתיים מהן היו מאוד נסערות, ואמרו שהן רוצות ללכת למשטרה. המלצתי להן לא ללכת למשטרה בלי לדבר ולהתייעץ לפני כן עם עו"ד או נשים שמכירות את התהליך. אחת המתלוננות סיפרה שכבר הייתה במשטרה, בליווי של המרכז לסיוע, כך ידעתי למי להפנות את המתלוננת השנייה. היו לי הרבה שעות שיחה עם הבחורות האלה. אני כל הזמן בודקת מה שלומן. מצד אחד אני רוצה לתת את כל כולי, אבל מצד שני אני רוצה שיתייעצו עם אנשי מקצוע, מכיוון שאני לא מסוגלת לתת להן את הטיפול שהן צריכות. היו בחורות שלא רצו שאפרסם את עדויותיהן. הן פנו אלי רק מפני שרצו לדבר עם מישהי. היתה מישהי שדיברה לציטוט והתחרטה, וכמובן שכולן ביקשו טשטוש פרטים".

שפורר סבורה שהפחד מחשיפה מאפיין בחורות שלא רוצות להתעמת, שמרגישות לא נעים עם מה שקרה. "המחשבה על עימות מאוד מפחידה בחורות. ישנן כאלה שמפחדות להיחשף. יש כאלה שפוחדות ממה שיגידו עליהן. שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה, אם מישהו היה מניח יד על החזה שלי באמצע שיחה. אני מאחלת לעצמי שהייתי נותנת לו כאפה מצלצלת ועושה בלגן, אבל אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בזמן אמת".

היא מספרת כי לאחר כל פרסום תחקיר מעין זה, מגיעות אליה תלונות לגבי בחורים אחרים לגמרי. "אני מנסה לחזור לרובן. את חלקן הפניתי למאגר הצלבות של "אחת מתוך אחת", והסברתי שאני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני מציינת כי אני בעצמי שלחתי למאגר שם של מישהו שתקף אותי, ו'בואו נקווה שהדבר יצוף, ואני אפתח את האוזניים לגבי אותו אדם'". לא בכדי מפנה שפורר את המתלוננות למאגר הצלבות שמות האנשים. פרויקט הצלבת שמות אנסים ופוגעים מינית הוא רשימת שמות חסויה וסגורה של אנסים ופוגעים מינית (מטרידים, תוקפים, אנסים) הנמצא אך ורק בידיים של "אחת מתוך אחת" ואינו פתוח לציבור הרחב. ביומיים שלאחר החשיפה הוכנסו 150 שמות חדשים של פוגעים מינית למאגר.

הדס שטייף: מגיעות אליי 2-3 נשים בשבוע

העיתונאית, ממקימות תא העיתונאיות וכותבת קבועה באון לייף, הדס שטייף מכירה היטב את התהליך שמתארת שפורר. "מדובר בעבודה קשה. פונות אלי נשים בעיקר, אבל גם גברים. לפעמים זה מתחיל בשליח ששואל אם אהיה מוכנה לטפל במקרה, במיוחד כשמדובר באיש ציבור או במפורסם. בהמשך מגיעה שיחה טלפונית מהוססת של הנפגעת, שבה היא תוהה אם כן או לא להיפגש, כמה היא תיפגע, היא לא רוצה משטרה. ואז מגיע השלב שבו את צריכה לטעת במתלוננת ביטחון. זהו ליווי שאת מעניקה לנפגעת לאורך זמן רב. את עוברת איתה את כל התהליך: פגישה ראשונה, להבין את הקושי, לתת אפשרות לחשוב ולהסס ולהחזיק לה את היד לכל אורך הדרך".

לשטייף הגיעו שתי תלונות על קסטיאל, אחת מהן על אונס. "זה התחיל בשיחת טלפון, המשיך בפגישה איתה ואז פגישה נוספת עם ההורים. במקרה שלה ההורים דווקא תומכים, אבל ברוב המקרים הסביבה לא תומכת בנפגעת, ומרפה את ידיהן: 'לא כדאי לך, בשביל מה לך להיכנס לכל הבלגן הזה?'. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות ולעודד נפגעת לספר או להתלונן, בעיקר כשיש לכך השלכות נפשיות".

להחזיק לה את היד לאורך כל הדרך. הדס שטייף. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

"התברר שעל קסטיאל היו עדויות בכמה כלי תקשורת של נשים שונות לחלוטין. אבל הגשת כתב אישום תלויה בכמות הנשים שיגישו תלונות, בחוזק חומר הראיות וכמובן, צריך לבדוק שלא חל חוק התיישנות. מה גם שקשה מאוד להוכיח אירוע שבבסיסו יש סם אונס. אין שום הוכחה, מכיוון שלרוב לנפגעות לוקח זמן להבין שזה מה שקרה, וכבר אין להן כוח ראייתי. על כך מתבססים עורכי הדין שמייצגים אותם ומבינים שלא יהיה פשוט להאשים אותם, על אף שזה לא אומר שהאונס לא קרה".

שטייף מלווה אינספור נפגעות במשך 20 שנה. "התפקיד שלי במקרים כאלה נהפך לטיפול – ללוות אותן עד לרגע שהן מחליטות אם להגיש תלונה או לא, ואז הן תמיד חוזרות אליך. כל ליווי כזה הוא מסע, שכל אחת מאתנו שמקבלת את העדות הראשונית, צועדת בו לאורך זמן. אני מסייעת להן לא להישבר בתהליכים. אני מלווה את אלה שמגישות תלונה גם כשהן נשברות, בעדות, בהמשך בפרקליטות ואז בבית המשפט. אבל כשזה מסתיים, יש את הצורך בניתוק. אני הרי לא מטפלת. אני עיתונאית ופעילה שרוצה שהמקרים האלה לא יקרו. מהניסיון שלי, כשאת מלווה נפגעת, את נהפכת לסוג של מטפלת, וכשתהליך נגמר יש שלב של שחרור".

עם זאת, רק מעטים מהמקרים מסתיימים בתלונה או אפילו בכתב אישום. "במידה שלא מדובר במעידה חד פעמית, בסוג כזה של תלונות מתחיל זרם של נשים אחרות עם תלונות דומות, אבל הבעיה הכי קשה היא להביא לראשונה שתגיש את התלונה. כשמדובר בסדרתיים, לאחר שהראשונה נחשפת, קל יותר לנשים אחרות להיחשף ולספר. כעיתונאית, ליווי המתלוננת הראשונה הוא הכי קשה, לכן אני שמחה לדעת שאני לא מטפלת בזה לבד, שיש לצדי עוד ארגונים ונשים. זה מאוד מקל על העבודה. כמובן שגם אני נדרשת להתמודד מול קהל, עם טוקבקים. תמיד יהיו אנשים שתוקפים את החושף".

שטייף מציינת כי העבודה הזו לא פשוטה. "זה מלווה אותך כל הזמן. את לא יכולה להגיד למתלוננת לא להתקשר אלי בשעות מסוימות. מגיעות אלי שתיים-שלוש נשים בשבוע. כרגע אני מטפלת בשלושה גברים שנאנסו. זה תהליך ארוך ונדרש זמן רב עד שזה מבשיל לידי סיפור. לפעמים זה לא קורה כמובן, וזה משאיר אותך נטולת אנרגיות, מרוקנת, אחרי שעבדת על משהו כל כך הרבה זמן, ובסוף זה לא קורה.

"ולמרות הקשיים, מבחינתי זה סוג של ייעוד. יש עשרות עבריינים שהועמדו לדין ויושבים בכלא. עם זאת, האכזבה הגדולה היא שיש עבריינים שלא מגיעים לזה כי החוק בעייתי. אני שמחה שתא העיתונאיות טבע את המונח ענישה ציבורית, כך שכל מי שיש נגדו כל כך הרבה עדויות לא יכול להתנהל כאילו כלום, וחייב לעזוב את עבודתו. זה קרה עם נשיא המדינה, עיתונאים, שחקנים וח"כים. הסנקציה הציבורית היא גלגל ההצלה של כל הפרשות האלה".

עו"ד רוני אלוני סדובניק: המצב המשפטי היום הוא ששווה להיות עבריין מין סדרתי, והסיכוי שתורשע שואף לאפס

עו"ד רוני אלוני סדובניק משמשת כאוזן קשבת לנפגעות רבות שמחליטות או מתלבטות האם להגיש תלונה במשטרה. "מגיעות אלי נשים רבות בגילים שונים, החל בקטינות וכלה במבוגרות בנות 50-60. לרוב, הן פונות בהתלבטות לגבי עצם הגשת התלונה".

ההחלטה על הגשת תלונה היא קו פרשת המים. "הן מחפשות צדק ומבינות שלא יוכלו להשתקם אם לא יגידו את המילה האחרונה. הן מתחילות להבין שזה לא ייעלם, אלא יעמיק בנפש ויפתח גרורות. רק אם נפגעת עושה איזושהי פעולה של לקיחת השליטה חזרה לידיה, היא יכולה להתחיל בתהליך שיקום אמיתי. עצם ההתלבטות של המתלוננות אם כן להגיש תלונה או לא, בין אם להביא למשפט פלילי ובין אם אזרחי לפיצויים, זו בעצם ההתלבטות אם להתחיל תהליך של שיקום או לא. לא ניתן להשתקם באמת, אם לא סוגרים חשבון עם הפוגע".

לדבריה, אחת הסיבות להתלבטות הקשה היא שבשנים האחרונות מתנהל קמפיין נרחב נגד נשים שמתלוננות. "זה בא לידי ביטוי בכך שכל אישה, שמעזה להגיש תלונה, נהפכת להפקר, במובן שפרטיותה מופרת ברגל גסה. כל פרטיה, כל סיפור מהעבר וכל המסמכים המשפטיים מצויים באינטרנט, במיוחד בתיקים מאוד מתוקשרים, כמו אלון קסטיאל. יש גורמים שיש להם אינטרס להדליף את פרטי המתלוננות. נשים חוששות להגיש תלונה במשטרה, על אף שאני מוכרחה לציין שזו עושה מאמצים כדי לנסות ולהנגיש זאת למתלוננות.

אישה שמגישה תלונה הופכת להפקר. עו"ד רוני אלוני סדובניק

החוק קובע הגנה מאוד רחבה לפרטיות של מתלוננת על עברות מין. הבעיה היא שהחוק לא נאכף, גם לא כשהגשנו תלונות למשטרה על הפרת הפרטיות של המתלוננת כמו בפרשת סילבן שלום, מאי פאטל נגד המג"ד והאונס בגן העיר. בכל אלה הופרה פרטיות המתלוננת ופרטיה הופצו ברבים, וזה מרתיע מתלוננות אחרות. כך למשל, ביום שהמתלוננת הראשונה והיחידה, שייצגתי בפרשת סילבן שלום, הגיעה למכון פוליגרף לאימות גרסתה, עוד בטרם הסתיימה הבדיקה ידעו כל העיתונאים מיהי ומהי ותמונתה הופיעה, ומקורבים לשלום החלו להתנכל לה ולאיים עלי, ועל נפגעות נוספות שהתלבטו אם להגיש תלונה או לא. בגלל העניין הזה נמנעו בסוף להגיש תלונה בפועל.

"גם המתלוננת באונס גן העיר, נערה צעירה שלא עשתה עוול לאף אדם בעולם, נאלצה לראות את כל פרטיה המזהים באינטרנט. האתר ניוז1 היה הראשון שחשף פרטים מזהים שלה, ובגלל החשיפה הזו הגיעו פרטיה לידי כל מיני מטרידנים, שניסו ליצור עמה קשר, לאיים עליה ולפגוע בכבודה בהצעות מגונות שונות. זה קורה גם לכל יתר המתלוננות שפרטיהן נחשפו. המטרה להלך עליהן אימים ולגרום להן לסגת מפעולתן".

אלוני סדובניק מציינת גם צד חיובי בפרשות של פוגעים סדרתיים, כמו שמסתמן לכאורה אצל קסטיאל, והוא דווקא ריבוי המתלוננות. "ככל שיש יותר מתלוננות, מדובר בכמה גרסאות מול גרסה, וזה מחזק באופן מסיבי את התיק, את ההעמדה לדין ואת ההרשעה. זה לחלוטין מחזק את האמינות, מכיוון שהן הרי לא מכירות זו את זו, ולא ניתן לחשוד שתיאמו עמדות. כוח הקבוצה מאוד חזק בעבירות כאלה. מאוד קשה להוכיח עבירות מין, זו העבירה היחידה כמעט בספר החוקים, שאין בה עדים או ראיות. גם אם יש נוזלי גוף ואין הכחשה למגע מיני, תמיד יכול הנאשם לתרץ את המעשים בהסכמה. אין עבירה אחרת שבה הנאשם יכול לטעון שהקורבן הסכים לכך. בעבירות מין המתלוננת צריכה להוכיח שהיא לא הסכימה, כי היא זו שמתלוננת".

מתוך ניסיונה רב השנים בליווי נפגעות, טוענת אלוני סדובניק כי "מאז שמשה קצב נכנס לכלא, מתנהל מסע תקשורתי, שבזהירות רבה אומר, שלדעתי לא מן הנמנע שמדובר בקמפיין ממומן להכפיש נשים כמתלוננות שווא. נתונים שנאספו בארה"ב על ידי ה-FBI  מראים שפחות מאחוז מכלל עבירות המין מתבררות כתלונת שווא, אז למה כל הפוקוס התקשורתי הולך לאחוז הזה, במקום ללכת לאחוזי האמת? לדעתי התשובה נעוצה בקמפיין עם הרבה כסף, שנועד להשפיע על דעת הציבור ומקבלי החלטות לא להאמין לנשים.

"כיום זה יהיה מאוד לא חכם מצד אישה שמגיעה להתלונן במשטרה, להגיש תלונה מבלי שנועצה לפני כן עם עו"ד, מאחר שמרגע שנכנסה לתחנה ולהתלונן היא בעצם חשודה בתלונת שווא. אם התלונה תיסגר, היא מואשמת בתלונת שווא. חשוב להתייעץ עם עו"ד שמתמחה בזכויות נפגעי עבירה לפני כן. פעמים רבות נשמע מהפרקליטות את הטענה כי נפגע לא צריך עו"ד, מכיוון שהיא מגינה על הנפגע. הטענה הזו לא נכונה, מפני שעד שהפרקליטות נכנסת לעובי הקורה, יכולות לעבור שנתיים של חקירה. בכל הזמן הזה החשוד מיוצג ונפגעת העבירה לא מיוצגת, וזה פוגע בזכויותיה ומסביר מדוע 87% מהתלונות על עבירות מין נסגרות. המשמעות היא שכ-10% מבשילות לכדי כתב אישום. בסך הכל רק 10% מהנפגעים מתלוננים במשטרה מלכתחילה, כך ש-90% לא פונים לרשויות, ומתוך ה-10% שכן מעזים, 90% מקבלים תשובה שלילית. המצב המשפטי הוא ששווה להיות עבריין מין סדרתי, והסיכוי שתגיע לכדי הרשעה שואף לאפס".

עם זאת, על אף שנדמה כי אנחנו הולכים לאחור בכל הקשור למאבקן של נשים על מעמדן המשפטי ועל זכותן להגנה על גופן ולהוקיע את הפוגע, בין אם בשיימינג ובין אם בבית משפט, סבורה אלוני סדובניק כי מדובר במרוץ שליחות היסטורי. "אף אחת מאתנו לא תצליח לגרום למהפכה לקרות בדורנו. אני וחברותיי למאבק, תא העיתונאיות, חברות כנסת, נשות משפט ורווחה, יודעות שאנחנו חולייה בשרשרת ממשיכות דרכן של לוחמות זכות ההצבעה, זכויות לקניין ושוויון הזדמנויות. המאבק לא ייגמר בימי חיי, אבל אני כבר מגדלת את הדור הבא, מכשירה את הנשים בשנות ה-20 לחייהן, עם ניצוץ של פמיניזם, והצבא שלנו רק הולך וגדל. להפתעתי, ישנם גדודים רבים הם של גברים שנאבקים לצדנו כתף אל כתף, כמו אבות של בנות שנאנסו, אחים, דודים, בני זוג וכו'. הם רואים מה קורה לאשה שהם אוהבים, והמודעות הפמיניסטית מתעוררת אצלם".