כשעבריין מין מורשע משנה את שמו ומסתיר את זהותו

באפריל 2006 הגיע עופר כרמי, היום בן 44, במסגרת עבודתו כמנקה שטיחים לבית לקוחה בהוד השרון. כרמי ניצל את שהותו בדירה כדי לבצע עבירות מין חמורות בילדה בת 5, בתה של הלקוחה, ששהתה בדירה בזמן שלכאורה ביצע את עבודתו. לפי כתב האישום, הוא הושיבה על ברכיו והחל ללטף את גופה. לאחר מכן, מתואר בכתב האישום כי אנס את הילדה וביצע בה מעשי סדום. עוד מפורט בכתב האישום ובבקשת המעצר נגד כרמי, כי הוא הודה במעשה בפני אם הילדה ואף התוודה בפניה כי ביצע בעבר מעשה דומה בילדה בת שלושבתחילה הואשם כרמי בביצוע אונס ומעשה סדום בילדה אולם בסופו של דבר נקבע הסדר הטיעון במסגרתו הופחתו האישומים נגדו והוא הודה והורשע בביצוע ניסיון אונס ומעשה מגונה בילדה בת 5.

בגזר דינו כתבו השופטים ברכה אופיר-תום, ישעיהו שנלר ומרים סוקולוב: "הנאשם ניצל באופן בוטה את תמימותה, את היותה קטינה ואת האמון שניתן בו מתוקף תפקידו כנותן שירות. במהלך ביצוע העבודה לשמה הוזמן, התעלל בה מינית לצורך סיפוק דחפיו ויצריו המיניים, ואף נוכחותה של האם בבית לא הרתיעה אותו מביצוע זממו".

בנוסף התייחסו השופטים לעובדה כי כרמי ביצע את המעשים בעיצומו של טיפול תרופתי ופגישות תכופות עם עובדת סוציאלית. המעשים בוצעו עשרה ימים בלבד לאחר הטיפול האחרון שניתן לו, אך הוא לא נטל את התרופות שלו בסמוך לביצוע המעשה' "דבר שממחיש את עוצמת דחפיו המיניים המוגברים, שהיה חייב בריסונם והמסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו", כך על פי גזר הדין.

אולם דיבורים לחוד ומעשים לחוד. בסופו של דבר הסתפקו השופטים בעונש קל באופן יחסי לעבירות: 6 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי כספי של 20 אלף שקלים לילדה. בהקשר זה יש לציין כי העונש המקסימלי הקבוע בחוק לניסיון לאונס ילדה הוא 16 שנות מאסר והעונש במקסימלי לביצוע מעשה מגונה בילדה הוא 7 שנים. בנוסף, זו לא הייתה ההרשעה הפלילית הראשונה של כרמי ולכן לא ברור מדוע עונשו היה קצר במיוחד.

אבל זה לא כל הסיפור.

באפריל 2012, בתום ריצוי תקופת מאסרו שוחרר כרמי וחזר ישירות לבית הוריו בקיבוץ יגור. תושבי הקיבוץ, ובעיקר תושבות הקיבוץ, התקשו מאוד לקבל את הפדופיל הישן בחזרה לשורותיהם. לדבריהם, הילדה בת החמש בזכותה נכנס כרמי בסופו של דבר לכלא, היא ממש לא הראשונה שתקף. בכתבה שפורסמה בנענע 10 סיפרה אחת המתלוננות כי כרמי תקף אותה כשהייתה ילדה בקיבוץ. שובו לקיבוץ זעזע אותה: "זו תחושה של פחד מאוד לא רציונאלי. אני בחורה בת 32 ופוחדת כאילו אני שוב ילדה בת 8. הטראומה עולה שוב, הזיכרונות עולים, הידיעה שזה בטח יקרה שוב והחשש שחס וחלילה זה יקרה לילדים שלי". מתלוננת אחרת סיפרה שהותקפה על ידי כרמי כשהייתה בת 7. "המחשבה על מפגש איתו בשבילי הקיבוץ זורקת אותי למקומות עצובים, פגיעים וקשים. יותר מהכל חשבתי שהזיכרונות האלה מאחורי".

כרמי עצמו אמר אז: "אני אדם רציונאלי ומבין שיהיה לי קשה לחזור לחברה כי לא תמיד מקבלים אדם שחזר מהכלא". הוא סירב לעבור טיפול של סירוס כימי וטען כי הוא: "לא מעוניין לוותר על חיי מין. מותר לי לקיים חיי מין כל עוד אני לא פוגע. הסיכוי שאחזור על העבירה שביצעתי הוא כרגע לא קיים ולו בגלל שאני לא רוצה לחזור לכלא".

בסופו של דבר עזב כרמי את הקיבוץ ועבר להתגורר באשקלון במסגרת תכנית שיקום אסירים אולם נבעט גם משם בעקבות מחאה חריפה של הורים מודאגים. הוא עבר למרכז הרצליה, שינה את שמו מעופר כרמי לעופר וינברג ופצח בחיים חדשים. כיצד התאפשרו החיים החדשים האלה? ובכן, די בקלות. עופר כרמי פשוט החליף את שמו וכעת הוא עופר וינברג– מיני אושיית רשת, בחור חביב ואהוד, עם אלפי חברי פייסבוק, כמה מאות עוקבים והרבה לייקים ותגובות חמות. לאיש מחבריו החדשים הווירטואליים אין שמץ של מושג שמדובר בעבריין מורשע. אף אחד לא יודע שמאחורי עופר וינברג המקסים מסתתרת שורה של עדויות על עבירות מין קשות. אבל גרוע מכך- גם לחברים שאינם וירטואליים אין שום סיכוי לדעת. אפילו גוגל לא יודע. כשמקלידים "עופר כרמי" בגוגל מקבלים לינקים לכתבות על הסתבכותו בפלילים. כשמקלידים "עופר וינברג" בגוגל מקבלים איש צעיר שמחפש עבודה בעולם הפרסום, גבר נחמד שבשמחה תוכלו לצאת איתו לדייט או להזמין אותו לביתכם.

למרבה המזל, בינינו מסתובבים גם כמה אנשים מודאגים עם זיכרון מצוין. לפני כ-48 שעות חשף צייד הפדופילים, אבי דוביצקי, בבלוג שלו את סיפורו של כרמי-וינברג. החשיפה עוררה סערה ברשת, חבריו ועוקביו התקשו להאמין לחומרת המעשים והטיחו בו את סירובו לקבל טיפול סירוס כי הוא "רוצה חיי מין תקינים". רבים בחרו להסיר את חברותם עמו ולנתק איתו כל קשר. כרמי-וינברג נאלץ במהרה להפוך את הפרופיל שלו שהיה ציבורי ופתוח לכל לפרופיל סגור. הוא לא הכחיש את העובדות, סנגר על עצמו ובתום יום ארוך, במהלכו בעיקר מחק את כל התגובות השליליות שקיבל, פרסם את הסטטוסים הבאים:

בהתכתבויות אחרות ביקש להבהיר כי "זה כבר לא שייך לחיים שלי":

ובהתכתבויות אחרות התבלבל וראה בעצמו קרבן ולא מקרבן:

שתי נקודות חשובות שעולות מהסיפור הזה:

הנקודה הראשונה, מדוע במדינת ישראל בשנת 2017 יכול אדם שהורשע בעבירות חמורות לשנות את שמו ולהמשיך להסתובב בציבור מבלי שאיש ידע על רמת המסוכנות שלו? לפי סעיף 10 בחוק השמות, רשאי כל בגיר לשנות שם משפחתו ו/או שמו הפרטי בהתאם לרצונו. במצב של שינוי שם יש להודיע על כך לשר הפנים. לפי סעיף 16 לחוק, השר רשאי לפסול את בחירת השם אם הוא סבור שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיוהאם שינוי שם שמטרתו להסוות זהות איננו בגדר "הטעיה או פגיעה ברגשות הציבור"? האם אין לציבור זכות להחליט האם לבוא במגע, להכניס לחייו, למעגל חבריו, לביתו, את מי שביצע מעשים מחרידים בילדה בת 5? האם מחבלים שביצעו פיגועים ושוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים זו או אחרת גם רשאים להחליף את שמם? מי נותן את הדעת על החיים החדשים של עופר וינברג? מי מוודא שהאיש שטוען שהוא "עבריין משוקם" אכן משוקם ב-100% ולא יחזור לתקוף ילדות תחת שמו החדש? במדינה בה מצליח אדם לקבל תעודת יושר ולהשתחל ללימודי הוראה בבית ספר יסודי בזמן שנגדו מתנהל הליך פלילי בגין מעשה מגונה (ראה ערך: פרשת המורה הפדופיל בביה"ס בצפון ת"א), לאן יכול להגיע אדם שכן שינה את שמו ואיש לא יודע על עברו? האם כרמי-וינברג יכול להפעיל קייטנה לילדים? האם הוא יכול לפתוח חברת הפעלות לימי הולדת? האם מישהו שומר על הילדים שלנו מפני מתחזים? (ידוע כי פדופילים לרוב נוטים למצוא עבודות בקרבת ילדים: נהגי הסעות, סייעים בגנים, מורים וכו').

הנקודה השנייה היא תהייה פילוסופית: מה בעצם אנחנו רוצים מעופר כרמי? מה אנחנו מצפים ממנו? הבחור הורשע, נכנס לכלא, ריצה את עונשו עד תומו ושוחרר. מה הוא אמור לעשות מנקודה זו? האם אסור לו לפתוח פרופיל פייסבוק? האם הוא צריך לספק גיליון הרשעות פליליות לכל חבר וירטואלי שלו? האם לא זכותו, ואף חובתו, לעשות את המקסימום כדי להשתקם? האם אנחנו, כחברה, לא אמורים לסייע לאדם העושה, לדבריו, ככל שביכולתו להשתקם?

השאלות הללו מובילות אותנו שוב לדיון על הפער בין "הדין הפלילי" ל"דין החברתי". ע"פ הראשון, גם אם נלין על העונש הקל שנגזר על כרמי, אין חולק על כך שהוא ביצע אותו עד תומו. אולם הדין החברתי הוא אחר. פדופיל מורשע אולי יכול במדינה כמו ישראל לקבל כמה שנים בכלא אבל חברתית, הוא נדון למאסר עולם, ללא חנינה.

וזה לגמרי מתקבל על הדעת.

לעבירות כמו שביצע כרמי אין תוקף. כל עוד הוא חי, הוא לנצח ייאלץ לשאת על גבו את אות הקין של הפדופיל המורשע. לנצח יבקשו אנשים להתרחק מחברתו, לנצח נוכחותו תעורר פחד ורתיעה. זה מעט עצוב אולם יש בכך צדק מסוים. הילדות שכרמי תקף לעולם לא יקבלו את ילדותן בחזרה. גם הן ייאלצו לשאת על גבן ובליבן ובזיכרונותיהן את הצלקת שהותיר בהן האיש שניצל את תמימותן. גם הוא וגם הן המשיכו לחיות אחרי האירועים. הן החיים של התוקף והן החיים של הקרבן ישתנו לרעה לתמיד. רק שהקרבן לא ביקש ולא הוביל את השינוי לרעה הזה. הוא נגזר עליו. כרמי הוא זה שהוביל את השינוי לרעה הזה. לא ייתכן שכעת הוא מבקש להניח לו ודורש חיים חדשים בהם לא מתייחסים לדברים שקרו פעם.

ב"הניחו לי להשתקם" כרמי חייב לקחת בחשבון שהציבור לא חייב לחבק אותו הודות לרצון שלו בשיקום או לצעדים שעשה בשיקום הזה. הציבור לא חייב להאמין לו ש"הוא רחוק מזה שנות אור". הוא איבד את האמון הזה מזמן וסביר להניח שלא יזכה בו שוב לעולם. בנוסף, הסירוב שלו לעבור סירוס כימי רק מוסיף לזעם המוצדק שמופנה כלפיו. "חיי המין התקינים" שהוא מעוניין לנהל לא מעניינים אף אחד. לעומת זאת, הילדות בנות ה-5 וה-6 וה-7 שמסתובבות שם בחוץ מעניינות כל מי שיש לו ילדים או פשוט נולד עם לב שעובד כראוי.

אונסאור סופרעברייני מיןעופר כרמיפדופילים