באות בטוב: היוזמה שמעודדת נשים לשתף בפגיעות המיניות שחוו

"רק בגילאי התיכון התחלתי לחשוב שאולי בכלל קרה משהו שלא סבבה, שלא אמור לקרות. אבל מהר מאוד השתקתי את הקול הזה, הוא הפחיד מדי, הפגיש מדי עם חלקים בהדחקה כך שנתתי לניתוק להמשיך להגן עלי.

כשכן חזרתי לפעמים להתעסק בזה, כבר לא הייתי בטוחה שאכן קרה לי דבר כל כך נורא, כיוון שהפגיעות שעברתי הן יותר אפורות, על הגבול הדק והפתלתל בין משחק כביכול תמים לבין פורקן מיני וניצול ילדה קטנה שלא מבינה ורק מתרגשת מתשומת הלב ומתחושת הסודיות".

זו הפתיחה של פוסט קשה ומרגש, שעלה לפייסבוק כחלק מהפרויקט #באותבטוב. הפרויקט, שעלה בצהרי היום של ט' באב, מזמין נשים שחוו פגיעה לעלות את הסיפורים שלהן, בין אם בשמן ובין אם כאנונימיות.

נעמה פלסר, שעומדת מאחורי היוזמה, היא מנהלת "עבודה שבגוף", בית מדרש הוליסטי לנשים המחבר בין גוף, נפש, רוח וחינוך למיניות בריאה, יחד עם לימודי ימימה וחסידות. פלסר מספרת שהרעיון ליוזמה עלה כבר לפני כשנה. "אחת המשתתפות ב'עבודה שבלב', שנפגעה כבר כילדה, סיפרה שבמושב שבו היא גדלה, היו לה הרבה חברות שאיבדו את אחד ההורים במלחמות או פיגועי טרור", מספרת פלסר. "היא הרגישה שבכל יום זיכרון, הזרקור מופנה אליהן ואל השכול שלהן, אבל שאף פעם אין זרקור לכאב שלה. היא אמרה שמגיעה לה 'פרס' על זה שבכל יום היא יוצאת מחדש מהקבר".

במשך השנה, פלסר חשבה מתי יהיה תיזמון טוב להקדיש זמן לנשים שעברו פגיעה מינית, "לתת נראות לכאב שהן עברו, אבל גם לריפוי, לתהליך החזרה שלהן לחיים. לתת להן צל"ש מהחברה". אחרי מחשבה רבה, החליטה פלסר שהזמן הטוב ביותר יהיה הימים שבין ט' באב לטו' באב. "ט' באב צרוב כאירוע הכי עצוב בתודעה היהודית. ביום הזה מתמקדים במה שאין, במה שחסר, אין בו שום הודאה. אבל מתוכו, החל מצהרי היום שלו, יש בחירה ויציאה לחיים".

פלסר מספרת שהפרויקט בנוי משני חלקים: הסיפורים שנשים מעלות על הפגיעה וההתמודדות, תוך נתינת דגש על הדרך שהן עשו ולא על הפגיעה עצמה, ואחר כך מעגל נשים שיערך ברביעי הבא (9.8) במעיין משאב מרפא, שליד גן החיות התנ"כי בירושלים.

כאמור, יש נשים שבוחרות להישאר אנונימיות, ולעלות את הסיפור שלהן דרך האחראיות לפרויקט, בעוד שאחרות מעלות את הסיפור שלהן בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהן. "כל אחת על פי השלב שבו היא נמצאת ושמתאים לה – יש כאלו שמעוניינות 'לצאת מהארון' ולספר בשם שלהן ולהכריז שהן לא אשמות במה שקרה ואין להן במה להתבייש, ואילו אחרות עדיין לא מוכנות לכך מסיבות כאלה ואחרות".

בעיני פלסר, גם לעצם הכתיבה עצמה יש יכולת ריפוי. "יש נשים שזו הפעם הראשונה שהן כותבות ומשלימות את הסיפור שלהן. אנחנו כבר מקבלות תגובות חיוביות מנשים שהעלו את הסיפור שלהן, ומספרות שהן סוף סוף יכולות להסתכל על הסיפור שלהן מבחוץ, ולראות את הדרך שהן עשו, וכמובן לקבל תגובות מחזקות מנשים".

לתת מקום לנשים שבחורות בחיים

גם חברת הכנסת מטעם מפלגת "כולנו", רחל עזריה, קראה לחזק את היוזמה, זאת בין השאר בעקבות הקשר האישי שיש לה אל אחת מהמשתתפות בפרויקט. בסטטוס שהעלתה היום לעמוד הפייסבוק שלה, היא שיתפה בסיפור של גיסתה, תרזה פרנקל, שנאנסה בילדותה ובכל זאת "בחרה בחיים ובאהבה ובמשפחה ובכל הטוב שיש לעולם הזה להציע".

לאון לייף אמרה חברת הכנסת: "יש לנו היום מודעות לקושי של נשים שעברו תקיפה מינית. זו פעם ראשונה שאנחנו מכירות בכוח של הנשים וביכולת שלהן לבחור באהבה, למרות הקושי הגדול. הן בחרו לחיות ולאהוב. לכן היוזמה הזו מפנה מקום ונותנת תשומת לב ציבורית והכרה באומץ ובכוח של אותן הנשים".

הנה שניים מהסיפורים שעלו כחלק מהפרויקט:

"רק בגילאי התיכון התחלתי לחשוב שאולי בכלל קרה משהו שלא סבבה, שלא אמור לקרות. אבל מהר מאוד השתקתי את הקול הזה, הוא הפחיד מדי, הפגיש מדי עם חלקים בהדחקה כך שנתתי לניתוק להמשיך להגן עלי.

כשכן חזרתי לפעמים להתעסק בזה, כבר לא הייתי בטוחה שאכן קרה לי דבר כל כך נורא, כיוון שהפגיעות שעברתי הן יותר אפורות, על הגבול הדק והפתלתל בין משחק כביכול תמים לבין פורקן מיני וניצול ילדה קטנה שלא מבינה ורק מתרגשת מתשומת הלב ומתחושת הסודיות.

ואפילו בלימודים עשיתי על זה עבודה באחד הקורסים, ורואיינתי לאותה עבודה ועסקנו בזה, ועדיין לא הבנתי, עדיין לא יכולתי לקרוא לזה בשם.

עסקתי בכך גם בטיפול והעליתי שאלות, אבל כאשר המטפלת שלי חשבה שאני מוכנה לגעת ובכך וניסתה לתת לזה מקום, הייתי כל כך לא מחוברת ומופתעת שהיא נותנת לזה שם, 'פגיעות מיניות'.

החיבור בין הרגש להבנה נעשה אצלי בחוויית טראומה קטנה שנתנה טריגר לתחושות קשות, שהבנתי שלא לגמרי מקושרות לסיטואציה הנוכחית, אלא לילדה שבי שלשה את חוסר האונים, המחנק, הכפייה.

החוויה הפוסט טראומתית המטלטלת הזאת קרתה רק לאחרונה, לפני כמעט חצי שנה. ומאז אני מתמודדת. נלחמת בשיניים ומחזיקה בציפורניים כדי לתפקד, כדי להגיע לאט לאט לריפוי.

תוך כדי שכל זה קורה אצלי בפנים, עבדתי עם נערות בסיכון שרובן אם לא כולן עברו פגיעות, ופתאום הבנתי למה הייתי חסומה ולמה לקח לי זמן להיכנס לעומק העבודה. וכששיתפתי בעבודה, הציעו לי לעזוב כדי להקל על עצמי והחלטתי שלא, אני נלחמת. וכל בוקר זאת מלחמה והיו תקופות שלנשום היתה משימה בלתי אפשרית.

בחודש האחרון הבנתי שכנראה כדי שאוכל למצוא את דרכי לריפוי אני צריכה לעזוב את העבודה, ואני שמחה שהחלטתי זאת עכשיו ולא מיד אחרי שהכל התחיל. אני עוזבת עוד שבוע, ועושה זאת ממקום מנצח, חזק. מקום שהמשיך להלחם ולא וויתר, שניסה.

כחלק מתהליך השיקום שיתפתי בהדרגה את המשפחה המצומצמת, דבר שדרש כמובן הרבה אומץ מצידי, אך הצלחתי בעיקר בשל תחושת הקבלה והעטיפה שקיבלתי מהם.אמנם מרבית הפגיעות הן בתוך המשפחה, וגם אצלי, אך מהמשפחה המורחבת.

חשוב לי לתת במה לכלים שעוזרים, והעטיפה שקיבלתי מהמשפחה שלי נתנה לי כוח ועזרה לי להחזיק את הראש מעל המים.

עוד שבוע אני מסיימת במקום העבודה שלי, ומחפשת עדיין מהי הדרך הנכונה לי לעכשיו. מתוסכלת, כיוון שיודעת שהדרך איננה כוללת התקדמות מקצועית וגם לא זוגית, כי הבסיס עוד לא חזק ויציב. אך מנסה לקבל את זה שזה בסדר. זה בסדר שלפי התבניות וההבניות החברתיות עוד אין לי טייטלים של מקצוע מסודר ותואר או בניית בית, כי אני מצליחה להיות קשובה לעצמי ומנסה לבנות לבנה אחר לבנה את עצמי פנימה, ומתוך כך בהמשך, חזקה ויציבה אוכל להתפנות לשאר הדברים".

"תודה על הפה, כי גם אם לא יתפרסם, ישבתי לסדר את הקולות בראש.ובשבילי זה הכל.

לא ידעתי אז לתת לדברים שם. אבל הבנתי שהוא מנסה להיות אלים כלפיי. שהוא רוצה להכאיב לי, להחזיר לי על

כמה אני מכאיבה לו. על הנוכחות שלי, על מי שאני.

הוא היה נכנס לי לחדר בזמן שאני מתלבשת, דופק על הדלת שומע את הלא ונכנס בכל זאת.

עירומה לעיתים או עם בגדים תחתונים.

מנסה בכל כוחו לבטל אותי, ללמד אותי שאני שקופה.

ולמדתי, איך שלמדתי, לא לראות את הגוף, להסתיר כמה שרק ניתן, להיעלם מתחת לפני השטח.

היו גם המילים הרעות והמקטינות שהיה לוחש לי בשקט כשאף אחד לא בסביבה.

האמנתי שמגיע לי. האמנתי שככה זה. אני הקטנה והוא הגדול וככה זה עובד.

ידעתי שאין מחילה להתנהגות שלי ושזה העונש שלי.

ומי בכלל חשב שזאת אלימות, מינית, שקיימת אלימות שכזאת.

קיוויתי שירביץ לי, שיהיה לי סימן ענק על הפנים ואבא ואמא לא יוכלו להתכחש יותר, ששאר האחים יעזרו לי.

שכל העולם יראה שמשהו רע קרה לילדה. שיתביישו כולם.

ואם אספר לא יאמינו לי. הוא המושלם, החתיך והטוב והנערץ, הוא הדמות המושלמת אי אפשר לגעת בו.

עברו שנים, גדלתי, יצאתי מהבית, הבנתי שהמרחק מעצים אותי, אני גדלה מחדש, פיזית עמוד השדרה שלי יציב מחדש.אבל האשמה שבפירוד המשפחה המשיכה, אני ידעתי מה האמת, הבנתי שעברתי משהו שנחשב אפור. משהו שהחברה לא נותנת לו שם וגם לא מתייחסת אליו אבל אני בחרתי שכן.

עד היום לא סיפרתי, אין למי. אני מתוייגת כבעייתית שם, לא משנה כמה הצלחות אקצור, אין לי יכולת לשנות את הנרטיב והתפקיד שקיבלתי במחזה הזה הוא מפרידת המשפחה. זאת שלא מוכנה ליצור את התמונה המושלמת. הבנתי שאם אחליק את התחושות והזיכרונות אני גוזרת על עצמי עצב ענק אבל בוחרת במשפחה.בחרתי ההפך, לוותר עליהם, כי הם בעצם ויתרו עליי הרבה קודם. בחרתי בעצמי.זה נשמע הירואי ואמיץ אבל בלילה כשהכל שקט, זה קשה ומפחיד והבדידות נוראית.

עוד יומיים אגלה מה אני נושאת ברחמי. מתפללת לבת – אין לי חוסן לעמוד באירועים חגיגיים ומשפחתיים שבנים מביאים איתם… וכועסת שהוא בעצם גם לקח לי את זה, לקח גם לילדים שלי את הזכות לחיי משפחה נורמליים, אני מתפוצצת מכעס מחד, ומאידך מרגישה את השלווה בהבנה שאחרי הכל, עם כל הקושי וההתמודדות מול הנורמות החברתיות המלמדות אותנו לשחרר, לעזוב, לשכוח, 'תסלחי לו'.

בחרתי בעצמי.בחרתי לאחוז, לתפוס, לזכור מה נערה עשתה לאח הבכור שלה, שכל זה מגיע לה".