קמפיין MeToo# מגיע לאמנות

בשנה האחרונה, עוד הרבה לפני שהקמפיין  MeToo# חולל סערה רצינית בתודעה הציבורית, עסקתי במרץ במסגרת עבודתי כאוצרת של מוזיאון חיפה לאמנות בנושא המחאה הנשית – בין היתר בהקשרים הנוגעים לאלימות מינית. עיסוק זה נעשה כחלק מההכנות לאשכול התערוכות "אמנות מסוכנת", העוסק בהיבטים שונים של מחאה ואקטיביזם אמנותי באמנות העכשווית. עבורי תהליך ההכנה לתערוכה, במקביל למעקב אחר הקמפיין המתוקשר, הדגיש עד כמה לנו, הנשים, יש עוד הרבה עבודה לעשות. גם האמנות מתגייסת למשימה ההכרחית הזו.

אחרי עבודה מאומצת וארוכה, בימים אלו מוצג סוף סוף אשכול התערוכות במוזיאון. בתוכו מוקדש כאמור מקום של כבוד למחאה הפמיניסטית בתערוכה "המחאה הנשית: חושפות ומסתירות". מהתבוננות בתערוכה אפשר לעמוד על המכלול הרחב של הנושאים הבוערים שאיתם מתמודדות פעילות פמיניסטיות – רק אחד מהם הוא נושא ההטרדות המיניות, כפי שהוא מתבטא בקמפיין MeToo#. במהלך העבודה על התערוכה התוודעתי למגוון הרחב והמרתק של אמצעי הביטוי האמנותיים של המחאה הנשית הזו ברחבי העולם – פעמים רבות באמצעות הפצה של דימויים במרחב הציבורי ברחובות או באינטרנט וכן באירועי פרפורמנס מתוקשרים.

תמר לדרברג, מתוך התערוכה 'מחאה נשית'

שני חלקי התערוכה מייצגים שני כיווני ביטוי של מחאה נשית. בחלק הראשון בולט העיסוק באנונימיות, כלומר בשימוש במסכה או בהסתרת הפנים, כדי להדגיש שמדובר במחאה נשית כללית, רחבה, ללא התמקדות בזהות אינדיווידואלית. כיסוי הפנים מפרק את הסיפורים המקובלים של זהויות מוגדרות ויוצר תערובת משכרת, ולפעמים מבלבלת, של דמויות נשיות – מעבר לזהות של אישה מסוימת.

לעומת זאת, בחלק השני של התערוכה מוצגות נשים שהמחאה שמה אותם בעמדה פגיעה, חשופה, לעתים תוך הבלטת גופה. הגוף הנשי – לָבוּשׁ או עירום – הופך בהן לכלי מרכזי לביטוי מחאה. כיוון שברוב החברות הנורמה מכתיבה שימוש בביגוד במקומות ציבוריים, העירום משמש דרך יעילה להסב את תשומת הלב לבעיות חברתיות ומצביע על הנכונות של המפגינות לסכן את עצמן להשגת מטרות פוליטיות.

שוש ישראלי, מתוך התערוכה 'מחאה נשית'

במהלך גיבוש הקונספט של התערוכה חשתי מחויבות להציג את המאבקים של נשים אקטיביסטיות ואמניות פמיניסטיות בכל רחבי העולם. יש מכנה משותף חזק בין נשים ובין המחאה שלהן, מעבר לגבולות של תרבות מוגדרת. כמה דוגמאות מרחבי העולם מצביעות על האומץ שלהן לבטא מחאה זו.

דוגמה בולטת משתקפת בסדרה של הצלם הצרפתי וינסנט גוראיו, המתעדת את פעילות ארגון המחאה "פֶמֶן" (Femen), שנוסד באוקראינה ב-2008 במחאה על הסחר בנשים שפרח במדינה לאחר התפרקות ברית המועצות. הארגון התפרסם בזכות חברותיו החושפות את שדיהן במקומות ציבוריים, כאשר החזה שלהם מעוטר בכתובות מחאה והן מניפות שלטים. הן מותחות ביקורת על ניצול הנשים כסחורה וכאובייקטים מיניים בלבד.

דוגמה נוספת היא קבוצת האמניות היפניות Tomorrow Girls Troop"", שנמצאות בחזית המאבק להעלאת המודעות לאלימות מינית ביפן. הקבוצה ערכה מיצג במרחב הציבורי בשם “Believe March”, בדרישה לתקן ברוח העידן המודרני את חוק העונשין בתחום זה, שלא עודכן למעלה ממאה שנים. כדי לשמור על אנונימיות, חבשו המשתתפות בצעדה מסכות מעוצבות בצורת נוצה, ועליהן נכתבו מסרים של תומכים. הצעדה תועדה בווידיאו שהוצג בתערוכה חברתית בטוקיו ב-2017.

אמנית אחרת מעוד מדינה רחוקה, הפעם פרו, מתמקדת במאבק של נשים לשחרור ולשווין. מריה מריה אחא-קוצ'ר מייחסת לאמנות תפקיד פוליטי רב-עוצמה ויוצרת ארכיון חזותי של נשים השותפות במחאות חברתיות-פוליטיות ברחבי העולם. היא הופכת תצלומי עיתונות ועדויות מצולמות לציורים דיגיטליים גדולים, המוצגים במקומות ציבוריים. העבודות גם מופצות באינטרנט תחת רישיון של שימוש חופשי, במטרה שיוכלו לשרת נשים אקטיביסטיות בכל העולם.

אמנית נוספת, אילול אסלן, הפעם ממדינה קרובה הרבה יותר אלינו, טורקיה, עוסקת במיניות הנשית ומתייחסת לדיכוי הרב המופעל על נשים במולדתה – ארץ שנתונה באופן מסורתי תחת שלטון פטריארכלי. אסלן, המתגוררת כיום בברלין, מציבה את הדוגמניות שהיא מצלמת במצבים מעורטלים, מול מראות שבורות או זכוכיות מעוותות. היא מבטאת באופן אינטימי את הקיום האינדיווידואלי, השברירי, של נשים.

אילול אסלן, מתוך התערוכה 'מחאה נשית'

ומה קורה בישראל? גם כאן כמובן העיסוק במצב הקיומי של נשים מעורר פעילות אמנותית אקטיביסטית ענפה. כאוצרת הפועלת כאן, אני נחשפת למגוון הרחב של עבודות אמנות שמבטאות מחאה נשית בהקשרים חברתיים הנוגעים לישראל.

בהקשר ישיר לנושא האלימות המינית ולקמפיין  #MeToo, אפשר לציין את העבודות של האמנית אנה מירקין, שיצרה פוסטרים שנתלו ברחובות תל אביב ובהן נראית דמות נשית בעלת פנים מכוסות. פוסטרים אלו נועדו להעלות את המודעות לנושא של הטרדות מיניות במרחב הציבורי.

סדרת היצירות של ענבל מנדס-פלור שאבה השראה מ"קמפיין האותיות" – אירוע אינטרנטי שקרא להחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק באות הראשונה של השם הפרטי, כהזדהות עם המחאה על טשטוש הזהות של קורבנות תקיפה מינית באמצעי התקשורת. בהשראת הקמפיין החלה האמנית לצייר דימויי נשים המשיבות לאלימות במאבק – לעתים בוטה ונקמני.

ענבל מנדס פלור, מתוך התערוכה 'מחאה נשית'

ענבל מנדס פלור, מתוך התערוכה 'מחאה נשית'

האמנית אליסיה שחף, ישראלית ילידת ארגנטינה, עוסקת בעבודותיה במתח שבין חשיפה והסתרה של הגוף הנשי. היא מאמינה בכוחו של הצילום לבטא את הקולות המושתקים בחברה. העיסוק בדיכוי של נשים מתחבר אצלה למודעות חברתית רחבה יותר: "אני נחרדת לראות [בישראל של היום] את הדמיון לתהליכים שחוויתי בארגנטינה של שנות השבעים, לאחר ההפיכה הצבאית. השלטון הנוכחי עושה דה-לגיטימציה לדעות ותפיסות פוליטיות שלא חופפות את המדיניות השלטת".

אליסיה שחף, מתוך התערוכה 'מחאה נשית'

דברים אלו מדגישים עד כמה אי אפשר להפריד בין דיכוי האישה לבין הדיכוי של מיעוטים חלשים. הקשר שבין תחומי המאבק השונים – של מיעוטים פוליטיים, אתניים, מיניים ועוד – מתבטא באופן מובהק באשכול התערוכות. בתוך כך רבות מהעבודות הפמיניסטיות המציגות בתערוכה מדגימות כיצד בכוחו של הדימוי השערורייתי לשמר לאורך זמן את האפקט של הפעילות הנשית האקטיביסטית העכשווית.

אלימות נגד נשיםקמפיין metooתערוכה