פגיעה מינית אצל ילדים: כיצד להגיב כשהם מגלים את הסוד הכי גדול שלהם?

ג', בת 14, נערה נורמטיבית המשתתפת בקבוצה של נערות בהנחייתי שלחה לי הודעה ארוכה בוואטסאפ בה היא מתארת פגיעה מינית שעברה כמה שנים קודם לכן על ידי מספר ילדים גדולים ממנה ואונס שעברה לפני כשנתים על ידי איש מבוגר, עובד זמני במוסד בו היא לומדת. בהודעה היא מסבירה שהיא מספרת לי כי "אני לא יכולה יותר לשמור את זה בבטן", כותבת שהיא מרגישה "מגעילה ואשמה" ושואלת "למה זה קרה דווקא לי". ברגע אחד, בהודעת וואטסאפ בודדת, היא חשפה את הסוד האיום. למה דווקא מולי? ובכן, גם זה כתוב בהודעה: "אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליך שלא תגלי לאף אחד ושבאמת אכפת לך".

מה עושים כשילד או ילדה נחשפים בפניכם ומגלים לכם שעברו תקיפה מינית? כיצד להגיב? לפני שאשיב על השאלה הזו אציין כאן מספר עובדות חשובות בנוגע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:

  1. לפי הנתונים של האיגוד המרכזי לסיוע לנפגעות/י תקיפה מינית בישראל ,אחת מכל ארבע נשים עוברת אונס. בגילאים צעירים אחוז הנפגעים הבנים דומה לאחוז הנפגעות הבנות.
  2. ב- 95% מהמקרים המדווחים התוקף הינו גבר.
  3. ב- 85% מהמקרים המדווחים הנפגעת הינה ילדה, נערה או אישה.
  4. מעל 85% מכלל מקרי התקיפה המינית מבוצעים ע"י אדם המוכר לקורבן. ההיכרות כוללת בני משפחה, חברים/ידידים/מכרים, מורים, מטפלים, עמיתים, מנהלים וכד'.
  5. אחד מ-6 ילדים עד גיל 17 דיווח על פגיעה מינית לעובדים סוציאליים (מתוך" ילדים בישראל –המועצה לשלום הילד 2015).
  6. לגבי דיווח על פגיעה – כשהילדים התבקשו לענות על שאלה" אילו רצית לספר על פגיעה למי היית פונה"? הרוב ענו "לאמא" (87%), ואחר כך אבא, חבר/ה, אח/ות.
  7. ילד/ה או נער/ה שעברו פגיעה מנסה להדחיק אותה, להימנע מלהיזכר בה. לרוב, לפחות בשלב הראשון אחרי הפגיעה, הם חשים מבולבלים וחסרי ביטחון בעצמם ובתחושותיהם.
  8. האיום השכיח ביותר, הן אצל ילדים נפגעים מינית והן אצל ילדים שנפגעו פיזית, הוא כפול- חשש מפגיעה נוספת וחשש מגילוי הסוד- "שאנשים אחרים יגלו מה שקרה".

למה ילדים לא מספרים על פגיעה מינית? ממחקר עדכני שנערך באוניברסיטת חיפה עולה שהסיבות העיקריות הן בושה באירוע עצמו, פחד לפגוע ביתר בני המשפחה וחשש שלא יאמינו להם.

למה בכל זאת ילדים מדווחים? הסיבה העיקרית היא קשר טוב עם מבוגר שהילד/ה מאמינים שהוא לטובתם ויוכל להכיל את הסוד. הסיבות הנוספות הן חוסר יכולת לסבול את הפגיעה ומה שכרוך בה, תחושה של כעס והבנה שמגיע לפוגע עונש.

רוצים שהמבוגר יצליח להכיל את הסוד. צילום: shutterstock

אז כיצד יש להגיב אם ילד או ילדה (שלכם או של אחרים) חושף בפניכם את סודו?

ראשית, יש להבין שברגע זה מתחיל תהליך הריפוי ולתגובה הנכונה יש משמעות עמוקה בתהליך הריפוי וההחלמה מהטראומה. פגיעה מינית גורמת לתחושת אשמה קשה אצל הקורבן וכן לתחושות נוסח "לא רואים אותי, לא שומעים אותי אני לא קיים". האמון נפגע בצורה מהותית ולכן להתייחסות הראשונית לשיתוף בסוד הפגיעה יש חשיבות ראשונה במעלה. הנה כמה נקודות שחשוב לזכור בשיחה כזאת:

  1. הכי חשוב לנשום עמוק ולהגיב ברוך וברגישות, גם אם בפנים הכעס והתסכול בוערים.
  2. להקשיב ברצינות ובנוכחות מלאה למה שנאמר וגם למה שנרמז. להעביר תחושה שאין כאן שיפוטיות ולא בדיקה של "דיוקים" בסיפור , אלא להפך, אמון שלם במה שהילד אמר.
  3. גם אם יתברר אחר כך שלא הבנו נכון, הילד יזכור את תחושת האמון שנתנו לו ותחושה זו תעזור לו בהמשך לחוש אמון בהורים (או במי שהוא בחר לספר לו) ובכלל להתחיל להחזיר לו תחושת אמון בעולם ובסובבים אותו.
  4. לחזק את הילד ולהגיד לו כמה אתם מעריכים אותו ומודים על כך ששיתף אתכם וכמה הוא אמיץ.
  5. לפני שהשיחה הראשונה בנושא מגיעה לקצה יש להדגיש בצורה עניינית וחד משמעית שבשום מצב ולא משנה איך היה ומה קרה ואם הילד סרב או לא, הוא לא אשם ולעולם לא יהיה אשם במה שאירע.
  6. אחרי שהשיחה מסתיימת, בהנחה שאתם ההורים כדאי מאוד לפנות לעזרה מגורמים המומחים בתחום זה, על מנת לחזק ולהעצים את עצמכם בתהליך שאתם עתידים לעבור לצד ילדכם.

שינוי קיצוני ומתמשך במצב הרוח. צילום: shutterstock

ואם לא נחשפו בפנינו אבל אנחנו חושדים שמשהו לא בסדר? מה הם הסימפטומים שעשויים להעיד על פגיעה מינית?

  1. שינוי קיצוני ומתמשך במצב רוח, הסתגרות, חוסר רצון להשתתף בפעילויות שאהבו בעבר: למשל חוסר חשק ללכת לבית ספר, להישאר עם הבייביסיטר או לבלות אצל קרוב המשפחה.
  2. קשיי שינה, רגישות מוגזמת וחדשה לריחות ורעשים מסוימים, הצפה רגשית .
  3. חרדות ופחדים לא מוסברים מאנשים, חפצים ומקומות. למשל ילד שלפתע פוחד להיכנס לאמבטיה או נרתע מביקור בבית של חבר שנהג ללכת אליו בעבר.
  4. תלונות על כאבים, בעיקר כאבי בטן כאבים לא מוסברים, דלקות חוזרות בדרכי השתן, תחושה כללית לא טובה מתמשכת בלי רקע של מחלה ברורה.
  5. הפרעות אכילה: לעיתים אכילה מרובה, התקפי בולמוסים או בדיוק להפך- אכילה מופחתת, סוג של הרעבה עצמית.
  6. התקפי זעם המשולבים בריחוק וניתוק, קושי בוויסות רגשי, כעס לא מוסבר וקיצוני. תגובות לא פרופורציונאליות לאמירה מסוימת.
  7. רתיעה ממגע, מתח והתכווצות סביב חיבוק ומגע או לחילופין התעסקות יתר במיניות או ידיעה של דברים הקשורים במיניות שאינם תואמים גיל.
  8. שינוי קיצוני בהתנהגות: למשל ילד שהיה חברותי ורגוע שהחל להיות "מופרע" בבית הספר ולהפך, ילד "שובב" שהופך לפתע למרצה ומנסה להשביע רצון.

 

האם אי פעם אפשר לאחות את השברים הנוראים? אפשר בהחלט.

תופעת הפגיעה בילדים ובני נוער היא בעיה חברתית בהיקף גדול ממה ששוער עד כה. אם בוחנים שוב את המספרים, למעשה שמונה ילדים בכל כיתה הם נפגעי תקיפה מינית. חשוב לזכור- ילד נורמטיבי נמצא בסיכון לפגיעה ולא רק ילד המוגדר כילד בסיכון. בשורה התחתונה הבעיה של פגיעה מינית בילדים ונוער היא בעיה של כולנו.

אלימות מיניתהתעללות בילדיםנפגעות תקיפה מיניתתקיפה מינית