צעדת השרמוטות: ב-2018 המיניות הנשית היא עדיין משהו שצריך להחביא

כילדה, חג הפסח היה החג שהכי פחות אהבתי. גדלתי בבית דתי, וכל קשר בין פסח לתחושת חירות היה מקרי בהחלט. הכללים שאפפו את חיי ואמללו אותי מידי יום, היו הופכים לסיוט שאין כדוגמתו במהלך החג שעבורי היה שבוע שבו הייתי אוכלת אך ורק צ'יפס. ימי החג היו הרגעים הראשונים בהם מרדתי במוסכמות והתעקשתי לבחור בעצמי, באמצעות שקיות ביסלי שהחבאתי מתחת למיטה, שהיוו הוכחה חותכת לכך שאי אפשר באמת לכפות עלי לציית לכלל שאני לא מאמינה בו (ואם תשאלו את הגננות שלי או את הורי, כנראה שזה מעולם לא היה אפשרי).

צורת הלבוש שלי הייתה לאורך כל חיי אישיו. בחברה בה גדלתי הבגד שלך היה מה שקובע כמה את דתייה, כמה את מאמינה באלוהים וכמה את מוכנה להקריב בשם האמונה הזו. לחשוף את הגוף נחשב להנאה פיקטיבית, שאם את נמנעת ממנה את קרובה יותר לאלוהים. אני זוכרת את עצמי יוצאת משטח בית הספר, מורידה את החצאית ונשארת במכנסיים האסורים, או מקלפת מעלי את הסווטשירט שכיסה על הגופייה, ומרגישה שיש לי סוף סוף אוויר. זכור לי גם מקרה שבו הראיתי בגאווה לאחת מהמורות שהערצתי תמונות שלי מאירוע, ובמקום להחמיא לי היא שאלה למה אני לובשת מכנסיים, בצורה שגרמה לי להרגיש מושפלת.

המיניות הנשית, כך לימדו אותי, היא משהו שצריך להחביא, להסתיר מאחורי בגדים והלכות, וכללים. הס מלדבר על הליבידו שלנו, הרצון שלנו לאינטראקציה מינית כלשהי, ובטח שלא על לגמור לבד. פעמים רבות סיפרתי בכאב על הפגיעה שנגרמה לי ולחברותי שגדלנו בחברה ששללה ממנו את הזכות ליהנות מהמיניות שלנו. שחינכה אותנו שהאשמה היא עלינו, שאנחנו מחזיקות באוצר בלום שחובתנו להגן עליו, דבר נשגב שאין להתענג עליו "סתם" אלא רק לצרכים נעלים של פרו ורבו. הגוף שלנו הוא כלי, התעקשו להסביר לנו, וחס וחלילה שנעז ליהנות ממנו שלא לצורך ייעודינו כאימהות.

צעדת השרמוטות 2017. צילום: שיר חכים

כשהגעתי לעולם החילוני, הופתעתי לגלות שלא צריך אלוהים בשביל למנוע מנשים ליהנות מהגוף ומהמיניות שלהן. מסתבר שלא משנה באיזו חברה תחיי, תמיד יימצא הגבר שיידע אותך שהלבוש שלך פרובוקטיבי, שאת שותה יותר מידי, שאת מחצינה את זה שאת יצור מיני, ו"מי יודע מה יקרה אם תמשיכי להתנהג ככה". גיליתי שגם בעולם האתאיסטי לחלוטין הייעוד שלנו הוא אמהות, ואם נעז לערער עליו כנראה שאנחנו "לא נורמליות". גיליתי שגם נשים חילוניות לומדות שסקס זה רק חדירה, כי למיניות שלנו בהיעדרו של גבר אין בהכרח קיום, ושגם הן יספגו ענישה אם יעזו להיות חופשיות מידי, או אם יעזו לסרב, או אם יעזו לספר על כך שחוו פגיעה מינית, והענישה תמיד תהיה בדמות התיוג כ"שרמוטה"- כי מה יותר גרוע מלהיחשב אישה מינית?

הזרז לקיומה של צעדת השרמוטות היה שוטר שאמר שנשים צריכות לא להתלבש כמו שרמוטות על מנת שלא יתקפו אותן. אבל הגורמים לקיומה הם התרחשויות יומיומיות בחיי נשים: הערות ברחוב, מתלוננות שסופגות מתקפות, נשים שמניקות בפומבי וחוטפות אש, ועוד לא ציינתי את המדינות שבהן מלים נשים על מנת למנוע מהן אורגזמות- כל סממן של גוף נשי או מיניות נשית נתפס כהפרעה לסדר החברתי. למה? זו שאלה טובה. שמעתי הרבה תיאוריות, והסברה שנראית הכי הגיונית היא פשוטה: כדברי המשורר ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם.

ברכה ברד נואמת בצעדת השרמוטות 2017. צילום: סיון שלק

הם מפחדים שתהיה לנו חירות אמיתית. אחרי דורות בהן נשים היו רכושן של גברים (וישנן כאלה שעדיין חיות כך), העוצמה הטמונה בהיותנו חופשיות מרתיעה אותם. אולי כי הם חושבים שנחזיר להם על שנים של דיכוי (מה שאולי ראוי שיקרה, אבל אנחנו כלל לא חותרות אליו למרות הטענה השקרית שפמיניסטיות שואפות להיות "מעל גברים"). אולי כי אף אחד לא אוהב לאבד את עמדת הכוח שלו. הם מפחדים כשאנחנו צועדות בעירום מלא ועדיין "לא מבקשות את זה" – כנראה כי הם צריכים להתמודד עם העובדה שהאחריות על תקיפת אישה היא אך ורק על מי שתקף אותה, ושום תירוץ לגבי התנהגותה או לבושה לא מתיר לו לעשות כרצונו בגופה. כנראה שההבנה שבשנת 2018 הגיע הזמן להתחיל להתייחס לנשים כחופשיות לעשות ככל העולה על רוחן היא עדיין מהפכנית. כנראה כי השתחררנו מהיותנו רכוש לפני שנים, אבל עדיין לא השלמנו את המעבר להיותנו סובייקט בעל רצונות, ולא רק אובייקט לקישוט המרחב הציבורי.

 

*צעדת השרמוטות ת"א-יפו תתקיים השנה בארבעה במאי- הצטרפו אלינו במחאת ענק נגד אלימות מינית והאשמת הקורבן.

**רוצות לתמוך בהפקת הצעדה- מופע ההתרמה לנו "רוצה להיות חופשיה" יתקיים ב20.4- כל ההכנסות יוקדשו להפקת הצעדה.

***ברכה ברד היא מנכ"לית כולן– לקידום השיח והעשייה הפמיניסטית בישראל, ומנהלת הפקת צעדת השרמוטות ת"א-יפו מזה השנה השלישית.

אלימות מיניתחירותמיניותצעדת השרמוטות