יש דבר גרוע יותר מלהיוולד לזונה של הנאצים?

דודה פאניה גרה בבניין שבו גדלתי והייתה שכנתנו לקומה. גם בגיל חמישים ומשהו, שנראה לי אז כזיקנה מופלגת, הצליחה פאניה איכשהו לשמור על יופי מאופק ואצילי. לה ולבעלה הייתה דירה פינתית קטנה, שלמרות ניסיונותיי הרבים– לא עלה בידי להציץ לתוכה.

דודה פאניה עוררה סקרנות. היה לה מבט מנותק, כמעט אטום, ומספר בן חמש ספרות המקועקע על זרועה היווה רמז למקור כאבה. בניגוד לניצולי השואה האחרים בבניין, כמעט ולא היו לה חיי חברה. היא לא הוזמנה לשבת בחצר עם שכנותיה, לא השתתפה במשחקי קלפים וטיילה בשכונה רק עם הדוד יפים. כשבלית ברירה פגשה שכנים בסביבת הבניין – רובם התעלמו ממנה באופן מופלג, ומקצתם סיננו "שלום" קר.

לקח לי שנים רבות לגלות את סיבת הסלידה הקהילתית מדודה פאניה, ועדיין גיליתי אותה מוקדם מדי. יום אחד, נודע לדיירי הבניין כי בנם הבוגר של בני הזוג (שאף הוא היה אורח נדיר אצל הוריו) היגר לארצות הברית. באחד הערבים, שמעתי את הוריי מדברים במסדרון עם השכנים.

"אפילו הבן כבר לא יכל לשאת את הבושה", אמרה השכנה מהקומה הראשונה, "מאז שהיה ילד, כולם צחקו עליו. היש גרוע יותר מלהיוולד לזונה של הנאצים?"

"לא סתם בן של זונה", הוסיף ראש ועד הבית וצחק. "הבן של הזונה של הנאצים!"

"איך אפשר?" שאלה שכנה אחרת, שהייתה מורה ולכן התבטאה בצורה נאותה יותר. "אלה אנשים שטבחו בעמה, במשפחתה, בהוריה. אני לא רוצה לשפוט, אבל יש גבולות שלא חוצים".

"די, תפסיקו. היא נוראית, אבל הענישה את עצמה מספיק. גם את בעלה וגם את בנה", סיכמה אמי. "נקווה שבנה יוכל לפתוח דף חדש במקום חדש".

הייתי רק בת 12, אבל היה לי ברור לגמרי למה התכוון ועד הבית. מאותו יום, תמיד השפלתי את מבטי כשפגשתי חדר המדרגות את דודה פאניה, הזונה של הנאצים. שש שנים אחרי עזבתי גם אני ולא שמעתי עליה עוד. רק בשנים האחרונות, כשסוגיית אונס נשים במחנות הריכוז עלתה על סדר היום הציבורי, נזכרתי במבטה האטום של פאניה, המחביא מאחוריו סיפור שגם ניצולי השואה האחרים מיהרו להתנער ממנו. דודה פאניה, שנפטרה אי שם בשלהי שנות ה – 1990, לא זכתה לחוות את העידן החדש שבו דרשה הקהילה הפמיניסטית להכיר בסוגיית פשעי המין כקטגוריה נפרדת של פשעי המלחמה. הלוואי שיכולתי לבקש את סליחתה על השלום שהתביישתי לומר לה במדרגות.

נשים התביישו בפגיעה המינית שחוו מאז ומעולם, כי סיפרו להן שהאשמה עליהן. נפגעות אונס חוו בושה, וקראו להן בשמות, במקום להפנות את האצבע המאשימה למי שתקף אותן, למי שניצל את חולשתן. אונס הוא כלי מלחמה עתיק יומין, והאשמת הקורבן היא עוד שיטה לוודא שהפושע לא יישא באחריות. הצטרפו אלינו בארבעה במאי במחאת ענק, וביחד נחזיר את האשמה לתוקף.

 

*צעדת השרמוטות ת"א-יפו תתקיים השנה בארבעה במאי- הצטרפו אלינו במחאת ענק נגד אלימות מינית והאשמת הקורבן.

**רוצות לתמוך בהפקת הצעדה? מופע ההתרמה שלנו "רוצה להיות חופשיה" יתקיים ב20.4- כל ההכנסות יוקדשו להפקת הצעדה.

זונותזנותיום השואהנאציםשואה