יעל דן: "אני רוצה שאנשים לא יוכלו לשבת בשקט. שיפעלו למען הקרבנות"

"אני חולמת על תכנית כזאת כבר כמעט שנתיים", אומרת לי יעל דן, שועלת רדיו וטלוויזיה וותיקה, שתכניתה "עושים צהריים עם יעל דן" משודרת בגל"צ כבר שנים, והיא בין הבודדות בתכניות גל"צ ששרדו את כל חילופי מפקדי צה"ל.

"עושים צהריים" מטפלת בעוולות חברתיות, וכמעט אפשר לומר, בראש ובראשונה בבעיית התקיפות המיניות. כעת, היא מוציאה מכותלי הרדיו את המאבק ופותחת בקמפיין להקמת תכנית חירום לאומית להצלת נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בילדותם. דן מספרת שהחליטה להרים את הכפפה לאחר שפנו אליה חנה קהת, מייסדת עמותת "קולך", פורום נשים דתיות ואיילת וידר כהן, העובדת כפסיכולוגית במגזר הדתי. "הן ביקשו את עזרתי לעשות משהו גדול כי אי אפשר להמשיך ככה, ולא ידעו עד כמה דיברו אל ליבי", מספרת דן בהתרגשות.

יעל דן צילום טל שחר

"גייסתי לעזרתי את אורלי פרוינד, המרואיינת המיתולוגית שלי, זו שחשפה אותי לפני 20 שנה לעולם הנורא של הטראומה המינית בילדות. אחרי המסע הארוך שעשינו יחד כדי להעמיד לדין את הדוד שפגע בה, הקימה אורלי את עמותת "יחד מחושך לאור", שאני חברה בהנהלתה, המעניקה טיפול קבוצתי ופרטני ארוך טווח לנפגעות ונפגעים בתשלום סמלי בלבד.

אורלי עושה שם עבודה מדהימה, ואין מי שיודעת ומבינה כמוה את הצרכים של הנפגעות והנפגעים. וביחד, התחלנו לרקום את "המזימה". נפגשנו עם חברות כנסת ומומחים לקמפיינים, אספנו נתונים וגיבשנו את תפיסתנו למה שצריך להיעשות. בעוד אנו מתחבטות ברעיון, נפלו לנו מהשמיים הבחירות והחלטתי שזו הזדמנות פז לחלץ מהחכים לעתיד התחייבות שאחריה לא נניח להם עד שיממשו את הבטחתם".

איך זה שעד היום לא הוקם גוף כזה?

"תראי את האבסורד. יש לנו רשות למלחמה בסמים, רשות למלחמה בהתאבדויות, רשות למלחמה בתאונות דרכים אבל אין לנו שום רשות או גוף מרכזי אחד שמטפל בסיבה המרכזית לכל התחלואים האלה. התמכרויות, הפרעות אכילה, הפרעות נפשיות, נכות נפשית, עבריינות, עיסוק בזנות, אובדנות, הפרעות שמתפתחות אצל נפגעות הטראומה שלא זוהתה ולא טופלה. לכן אני מציעה לשנות את סדרי העדיפויות ולהשקיע בסיבה, במקור, "במחלה" עצמה, במניעתה, כדי לחסוך את התפתחות הסימפטומים ועל הדרך לחסוך משאבים עצומים למדינה."

ואת מדברת על טראומות מיניות בילדות.

נכון. גדולי המומחים בארץ אומרים לי דברים בנוסח "זה הדבר הכי חשוב לעשותו",  שנים רבות לקח לי להבין שרוב המחלות הנפשיות והבעיות הגדולות מתחילות שם, בטראומה המינית. לאחר החוויה הטראומטית, יש פוסט טראומה, שלה נזקים אופייניים כמו דיסוציאציה – ניתוקים שמאפיינים מאוד את הנפגעות, פלאשבקים – ובהם שחזורים של הזיכרונות והמראות מהעבר שלא מרפים אשר הופכים את חיי הנפגעת למסוייטים, והביטוי החריף יותר של כל אלה הוא הופעה של דמויות רבות ששוכנות בנפשה של הנפגעת, המאובחנות בטעות ברוב בתי החולים כסכיזופרניה.

לכן, בעיני חייב להיות גוף אחד שירכז את כל מה שצריך להיעשות כדי למנוע את התופעה הנוראה הזו. זה אומר לאתר את הנפגעים והנפגעות מוקדם ככל האפשר, למצוא להם פתרונות, וכמובן לספק להם את הטיפול הראוי."

אבל לא מדובר בנושא שאינו מטופל. הרי יש לא מעט גופים שמקדמים טיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

"המון דברים נהדרים נעשים היום על-ידי מוסדות המדינה, ולא פחות על-ידי ארגונים מצוינים כמו מרכזי הסיוע, עלם ורבים אחרים וטובים. אבל למרות זאת לא מעט נפגעות נותרות אבודות בין הכיסאות והמשרדים השונים ללא גורם מכוון. יש חללים גדולים וחוסרים במענים הדרושים להן ולהם, ואין לך מושג כמה אנשים וגורמים שונים מלאי רצון טוב אומרים לי "יש לנו תכנית עבודה כזו וכזו". הבעיה היא שאין אף גורם אחד אחראי שישמע אותם, כזה שיכול גם לתקצב."

ומה לגבי מרכזי הטיפול הקיימים?

"ישנם מרכזי טיפול מצוינים, אבל התורים ארוכים כאורך הגלות."

 

"לפסיכולוג לקחו שלוש שעות להחזיר אותה לגיל 32"

לא סתם דן כינתה את הבחירות כמאורע ש"נפל משמיים". עבורן מדובר בהזדמנות פז להחתים את חברות וחברי הכנסת המכהנים והחדשים, לפעול למען הקמת תכנית החירום. "אנחנו מבקשות מהם ומהן התחייבות שיפעלו, ומי מהמפלגות שכותבת מצע, למרות שהרוב לא, אנחנו מבקשות שיכללו את ההבטחה במצע המפלגה."

ואיך התגובות?

"האמת שהתגובות מדהימות! לא קיבלנו אפילו סירוב אחד עד עכשיו. כולם נענו ואפילו בהתלהבות. אנחנו מפרסמות מדי יום את שמות החותמות והחותמים."

על פניו לא ברור מדוע פיגורה תקשורתית כמו דן נצמדת לנושא כה קשה. היא מכתת רגליה בכל הארץ, נפגשת, מדברת, מנחמת אישית, ומתמידה במעקב אחר התקדמות הטיפולים. משם עולה השאלה הבלתי נמנעת, האם דן עצמה עברה טראומה כזו, ממנה מגיעה ההזדהות. כשאני שואלת אותה על כך היא אומרת חד משמעית: "אני עצמי למזלי לא עברתי מעולם תקיפה מינית, בטח לא בילדותי, אלא "רק" הטרדות מיניות כפי שעוברת כל אישה.

אבל בכל זאת בחרת לטפל בנושא

"נכון. אורלי הגיעה להתראיין באולפן ולספר את סיפורה. היא הגיעה עם הפסיכולוג שלה. לאחר ששאלתי אותה מה קרה במהלך התקיפה של הדוד שלה אותה, היא הפכה לילדה בת ארבע מקופלת מתחת לשולחן האולפן, עם אצבע בפה מפוחדת עד מוות. רק לאחר כשלוש שעות הצליח הפסיכולוג להחזיר אותה לגיל 32. המראה הזה הכה בי באופן שקשה לי לתאר. ברגע אחד הבנתי את עוצמת הפגיעה הנפשית וההרס הנפשי הטוטאלי שנגרם לנפגעת. ברגע אחד הבנתי איך נפש הילדה המעונה מנסה להגן עליה בהתנתקות מהסיטואציה הבלתי נסבלת, ואת המשמעויות הקשות של כל זה. הבנתי גם מה מונע מהפרקליטות להיענות לתחנוניה להעמיד לדין את הדוד.

"לא תוכלי להעיד נגדו" אמרו לה. והנה לך הדבר המקומם מכל: השרץ שפגע בה פגע בה כל כך, עד שהיא איננה יכולה להעיד נגדו ובחסות השחיטה שהוא ביצע בה הוא מסתובב חופשי! נכנסתי איתה למסע שהכניס גם אותי עמוק לתוך העולם האכזר הזה, ואני חושפת אותו בעקשנות לציבור, בתקווה שמה שקרה לי – יקרה גם לאנשים רבים אחרים. שגם הם לא יוכלו יותר לשבת בשקט ולא לפעול למען הקרבנות האלה."

 

לצוותים המטפלים אין מספיק ידע

וזה הפתרון של דן . "השינוי שדרוש הוא רב מערכתי, לא רק בטיפול אלא לפני הכל בחינוך, ביחס הרווחה, וכל המערכות כולן. נפגעות זקוקות לעיתים לטיפולים של שנים ואפילו לכל החיים. הייתי לפני שבוע במחלקה לנשים בטראומה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, והתעלפתי כשראיתי את הקלסרים המלאים בבקשות להתקבל לטיפול. היו למעלה מ-300 בקשות בהמתנה, וככה זה בכל מקום."

ומה לגבי הצוותים המטפלים? אני מבינה שגם שם יש קשיים

"נכון. אין מספיק ידע והדרכה בבתי החולים לאבחן נפגעות תקיפה מינית, וכך פעמים רבות הן מאובחנות באופן שגוי ומזיק שלא לוקח בחשבון את המקור לסימפטומים. בנוסף, אין חובה על בוגרי פסיכולוגיה ללמוד טיפול בנפגעות ונפגעים ואין מספיק ידע והדרכה למטפלים ומורים במערכת החינוך, כדי שיהיו מסוגלים לאבחן את הילדה העצובה הזאת שנאנסת לילה לילה על ידי אבא שלה, או אח שלה, או השכן. להמשיך? יש אינסוף ליקויים."

את חושבת שהקמפיין יכול לעבוד? שאפשר לעשות שינוי אמיתי?

"זה לא פשוט, והמקום שאליו הכי קשה להיכנס ולחשוף את הפגיעות זו החברה החרדית. שם חומת ההשתקה וההסתרה כמעט בלתי נפרצת למרות שגם שם קמים ארגונים שאכפת להם ומציעים עזרה למי שיבקש אותה. אני מאמינה בקמפיין ובפרויקט שלנו ואשמח שכמה שיותר נשים וגברים יירתמו למשימה החשובה, שהיא ממש משימה לאומית."

#MeTooאונסגלי צה"להטרדות מיניותיעל דןפוסט טראומהקמפייןתקיפות מיניות