הדס שטייף כועסת על הטוקבקסיטים בפרשת הכתב שאנס

כמי שידועה במלחמתה רבת השנים בעברייני מין (מעל עשרה כאלה יושבים מאחורי סורג ובריח בגללי, או בזכותי, לאחר שהורשעו בדין) דווקא אני זו שקמה על רגליה האחוריות ואומרת את זה בקול גדול.

הדברים נכתבים בעקבות גל פרסומים על הכתב החשוד באונס ומעשה סדום בכל אתרי האינטרנט, לעתים עם שמו המלא למרות צו איסור הפרסום, לעתים עם גזר דין של המגיבים.

חשוב לי לציין – הכתב איננו נמנה על חבריי, אינני מכירה אותו כלל, אבל אני מכירה היטב את תיק החקירה, את דעת החוקרים והפרקליטים, והתיק ייסגר או נסגר עקב סעיף של חוסר ראיות. משמע, אין הוכחה לאונס, למרות שהיו יחסי מין בהסכמה בין השניים, ומה שבאמת קרה בחדרי חדרים יודעים רק שניהם.

בנוסף, כל מי שיקום ויגיד שאני מגינה על חבר קולגה עיתונאי, כי אני עיתונאית, שיידע מיד שזו תיחשב עלילה והוצאת לשון הרע.

כל הסיפור הזה התחיל בעקבות כך שהקרבן לכאורה פרסמה את גרסתה קבל עם ועדה. אגב, פרסום כזה נחשב לשיבוש מהלכי חקירה ואסור על פי חוק, וזו בעיה אחרת לגמרי בפני עצמה.

אי אפשר ואסור לדון את הכתב החשוד מבלי ששמענו את גרסתו לסיפור. אני יודעת שגרסתו נבדקה בפוליגרף והוא נמצא דובר אמת. זה נכון, זה לא קביל בבית משפט, אבל זו עובדה קיימת.

בנוסף, המשטרה טוענת שבגרסתה של המתלוננת נמצאו סדקים ובעיות שונות שלא כאן המקום להסבירן, והם אלה שגרמו לחוקרי המשטרה ולפרקליטות לקבל את ההחלטה על סגירת התיק מחוסר ראיות – לא חוסר אשמה. ודי בכך.

למה אני כותבת את כל זה?

מדי פעם מגיעות אלי נשים שטוענות כי נאנסו או הוטרדו מינית על ידי מאן דהוא. כלל ברזל עבורי הוא שאני לעולם לא מפרסמת את הסיפור עד שהמשטרה היא זו שחוקרת, עוצרת ומאשרת עבורי את גרסתה של המתלוננת או המתלוננות.

בין עברייני המין שיושבים בכלא בגללי אפשר למנות את רוני גלילי, בעל מועדון שאנס נשים שהכיר דרך האינטרנט, המורה מתיכון אור יהודה שאנס תלמידים, בעל משרד כוח האדם מרעננה שאנס עובדות מרוקאיות שהביא ארצה, הרב מירושלים שפגע מינית בתלמידי ישיבה, וזו רשימה חלקית בלבד.

לי, כמו לכל אחד אחר, אין את הכלים או הזכות לומר כי האישה שמגיעה אליי דוברת אמת, ואז להרשות לעצמי לפרסם ולהרוס שמו של אדם. רק אחרי חקירת משטרה, או בשלב החקירה לאחר מעצר, ולאחר שבמשטרה אומרים לי שיש ראיות לכאורה, אני מרשה לעצמי לפרסם.

לפחות 3 נשים פנו אלי בשבועות האחרונים עם סיפורים על הטרדה מינית. אף אחת מהן לא הסכימה ללכת למשטרה אבל כולן רצו שאפרסם את סיפורן. באחד המקרים גיליתי כי אחת הנשים מבקשת באמצעותי לפגוע באדם בכיר מאוד במשטרה, בשל יחסים שהיו לו איתה והסתיימו.

אז במקום הזה אני אומרת – לא ולא.

מי שלא רוצה ללכת למשטרה, ולא מאפשרת למשטרה לבצע עבודתה – אני לא הכתובת שלה. כמי שליוותה עשרות נפגעות מינית ועדיין מלווה, אני יודעת מה הן עוברות, כמה קשה להן להגיע למשטרה ולהתלונן, כמה קשה להן לספר את סיפורן. אבל כשהן כבר מספרות והמשטרה קובעת את קביעתה, רק אז ניתן לפרסם את סיפורן .

כעיתונאית, נדהמתי לקרוא את גזר דין המוות שחרצו טוקבקסטים על הכתב ששמו נאסר לפרסום. כשבית המשפט קובע שיש לאסור את פרסום שמו של אדם כדי לא לגרום לו נזק, קמים טוקבקסטים ובאופן בוטה מפרים את הצו ופוגעים באדם שטרם הועמד לדין וככל שידוע לי גם לא יועמד לדין. הפושעים הם כל אלה שפרסמו שמו ברבים, שהשמיצו ושנקטו עמדה.

אנשים ! כל אחד מכם יכול אולי יום אחד למצוא את עצמו באותו המקום בדיוק –  מאלף סיבות שונות. אנחנו לא מדינה חשוכה הסוקלת בחוצות העיר אדם רק בגלל שמישהו אמר משהו.  זכרו כמה אנשים נתלו בכיכר העיר על לא עוול בכפם. התיק נגדם נסגר, אבל שמם הוכפש –  כמו למשל העיתונאי אדם שוב:  שמו  פורסם, והוא אפילו נעצר ולבסוף – להד"ם.

זהירות היא שם המשחק

נכון, גם אנחנו, העיתונאים, עושים לפעמים עוול נורא לידוענים בכך שאנחנו מפרסמים את שמם בנוגע לחדשות לכאורה נגדם לעתים עוד לפני שהוגשה נגדם תלונה או אפילו חקירה.

גם אם יש אדם בישראל שחושב ומאמין שהמתלוננת נגד הכתב דיברה אמת וגרסתה נכונה, הכלי הדמוקרטי המוסמך קבע אחרת. במקרה ויש השגות – ישנן ערכאות אחרות באמצעותן ניתן לערער ולדרוש בדיקה מחודשת. מי שמנו להיות המחליטים?

היזהרו ,אנשים, כי מה שאתם עושים לחבריכם, יום אחד עלול להיעשות גם לכם.