'הבא בתור' יכול להיות גם הילד שלכם – דברו איתו

**טריגר פגיעה מינית**
 
מישהו צריך להגיד את הדברים, ואני לא יכולה לשתוק.
מידברן 2015 .
צהריים. אני מסתכלת בתכניית הפסטיבל ותוהה לאן ללכת עכשיו..
אינסוף אפשרויות . אחרי מחשבה אני בוחרת בסדנה שנראית לי מעניינת בנושא "תקשורת פתוחה במיניות. " .
לא יודעת מה חשבתי אבל בטח לא ציפיתי לזה…
באוהל הגדול יושבים חבורה לא קטנה של גברים ונשים.
אנחנו מתבקשים להתחלק לזוגות ולשחק משחק: 
אחד מהזוג מציע לשני כלמיני הצעות והשני/ה צריכ/ה להגיד "לא". רק "לא".
למשל : "אפשר לקנות לך גלידה?" – "לא!"
"אפשר לתת לך נשיקה?" –  "לא"
הבנתם את הפרינציפ.
אני יושבת שם עם חבורה של אנשים שאיני מכירה.
אני מתנתקת וחושבת לעצמי: "מה זה הסדנה המטומטמת הזו? באתי לסדנה על תקשורת, לא למשחק מגוחך!"
אבל כבר התחלקנו לזוגות והייתי עם בחורה נחמדה, ולא היה לי נעים להשאיר אותה לבד, אז נשארתי.
המשחק הזה הביך אותי להחריד.
גם השאלות, וגם התשובות.
לחרדתי גיליתי כמה קשה לי להגיד 'לא'. אפילו על דברים שברור שאני לא מסכימה להם . אפילו בתוך משחק. אפילו לבחורה.
אני חושבת שיצאתי עוד לפני הסוף.
בליבי חשבתי: "בזבוז זמן. חבל שלא יצאתי לפני".
*
ערב בפסטיבל. אני יושבת לבד במתחם המוחשך. תוהה מה לעשות עכשיו.
פתאום מגיח בחור נחמד שאני לא מכירה. הוא מתיישב לידי ומתחיל לדבר.
השיחה די מעניינת ואנחנו מתחברים. נראה שהוא מבוסם משהו אבל הוא פתוח ומשתף דברים מהלב .. אני שמחה להיות שם בשבילו.
בהקשבה אני מרגישה הכי בטוחה.
בשלב מסוים הוא שואל אם אני רוצה לצאת איתו לסיבוב.
אני מסכימה. ערב נחמד.. ולילה במידברן תמיד מלא הפתעות .
אנחנו מסתובבים ומתי שהוא אני קולטת שהגענו לאוהל שלו.
הממ. לא תכננתי שום דבר בכיוון. בטח לא איתו
אבל לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, הוא מעיר את השותף שלו לאוהל ומעיף אותו מהאוהל. כן. ממש ככה.
הסיטואציה נעשית ביזארית יותר ויותר.
"מה קורה פה? " אני שואלת אותו. עדיין בהלם.
"סיכמנו" הוא אומר לי "שאם מישהו מביא בחורה, אז השני הולך לישון במקום אחר."
זה לא נראה לי ואני לא מבינה בכלל איך הגעתי למצב הזה
"לא מתאים לי כל זה" אני ממלמלת במבוכה
אבל שנייה אחר כך אני מוצאת את עצמי באוהל שלו כשהוא מנסה לגרור אותי, די באגרסיביות, לסיטואציה מינית…שלא רציתי ולא הזמנתי.
אני לא מבינה מה קורה לי. אני לא מבינה למה אני לא קמה והולכת.
הפה שלי אומר בהתנצלות. תמיד בהתנצלות לעזאזל:" אני לא רוצה"
והגוף לא זז.
מה נסגר איתי ? ואיך הסכמתי בכלל שהוא יעיף את השותף הישן שלו מהאוהל?
מה זה החרא הזה ?
אני קפואה ופועלת כמו על אוטומט.
עוברות כמה דקות. וכנראה עומד לקרות מה שתמיד היה קורה..
הקטע הזה שאני כבר לא פה…
והסיטואציה מנהיגה את עצמה
כמו שקרה מספיק פעמים כשהייתי ילדה ונערה,
כמו שמתנהגת אישה עם פוסט טראומה.
אבל פתאום – כמו בסרט – אני שומעת "גלינג" באוזן שלי
אני נזכרת בסדנה ה"מטומטמת" שהייתה בצהריים
אני נזכרת שיש לי קול, ואני שומעת את עצמי אומרת: 'לאאאא. לא . בכלל לא'.
אמנם. לא אמרתי את זה בתקיפות. אמרתי בחנוניות.. כמעט בהתנצלות.
זה כל מה שהצלחתי לגייס. .
אבל קמתי. והשארתי אותו לבדו באוהל המסריח שלו.
ניצלתי. בפעם הזו.
**
מאוחר יותר חשבתי לעצמי – אין שום סיכוי בעולם שהייתי מצליחה לעשות את זה בלי הסדנה בצהריים.
בלי שהתאמנתי על להגיד "לא" באופן אקטיבי.
בלי שקיבלתי לגיטימציה מלאה לזכור: שתמיד מותר לי לסרב
שתמיד יש לי זכות לקום וללכת.
עבור מישהי כמוני, שמילדות מוקדמת הזכות לסרב נחמסה ממנה באכזריות,
האפשרות הזו כמעט לא הייתה בלקסיקון. לא בסיטואציה כזו.
והודיתי על מזלי הטוב, ששלח אותי לסדנה ההיא והשאיר אותי שם,
למרות שרציתי לברוח.

יעל אריאל

****
20 שנה אחורה –
אני בת 12.
מדורת ל"ג בעומר כבויה ברקע
אני הייתי אחת והם היו שישה.
כשהתחננתי על נפשי, הם צחקו , צחוק מרושע שמהדהד בראשי עד היום.
וההוא ששאל "מי רוצה להיות הבא בתור?"
זה היה הלילה הנורא ביותר בחיי.
מתתי באותו הלילה,
ועד היום אני נאבקת לחזור לחיים.
***
20 שנה אחורה אני חושבת, 
על הנערים שהם היו,
טובי בנינו.
נערים צעירים מאד, ממשפחות טובות
ילדים טובים, בחיי. ילדים טובים. אני לא אומרת את זה בציניות.
20 שנה אחרי ניסיתי להבין , איך אף אחד לא קם?
לא צעק?
לא מחה?
לא נעמד לצידי?
נער אחד בלבד היה אחראי לסיטואציה הזו.
כל השאר "נגררו" אחריו. צחקו כדי לצאת גברים
השתתפו כדי לצאת גברים
הלכו והשאירו אותי למות, לבדי בפרדס.
כי בסופו של דבר, הם לא היו גברים – 
הם היו נערים, צעירים ופחדנים מאד
שלא היו מסוגלים לקחת שום אחריות על המעשה הנורא שלקחו בו חלק.
אני בטוחה שחלקם היו המומים עד מוות.
*
20 שנה אחורה אני חושבת,
מה היה קורה אם מישהו היה מדבר איתם לפני ,
מסביר להם מה עושים בסיטואציה כזו –
כשחבורה שלמה עושה משהו שמרגיש לך נורא.
איך יוצאים מזה?
איך עומדים אחד כנגד כולם?
איך מזעיקים עזרה, למרות שאתה עלול לצאת הדפוק. התינוק של החבורה
ה"כוסית", מחרב שמחות ?
איך עושים את זה כשאתה נער, אחד נגד כולם, בגיל שבו הכי הכי חשוב לך להיות אחד מהחבר'ה?
 
20 שנה אחרי אני חושבת, איך, בסיטואציה כזו,
מבלי הכנה מתאימה, ולפי כל המחקרים הרלוונטיים בסוציולוגיה,
הסיכוי שתעשה את זה, אחד כנגד כולם, הוא נמוך מאד.
ואם אתה נער צעיר, וחפץ חיים, עדיף לך לחגוג עם החבר'ה ולספר לעצמך שהכל בסדר, מאשר להישאר לבד.
 

הפגנה לתמיכה בנאנסת באילת. כיכר הבימה. צילום הדס רגולסקי כריסי

*
 
*20 שנה אחרי, חשבתי לעצמי, איך מבלי הסדנה ה"מטופשת" שבה הזכירו לי איך אומרים "לא" , כנראה שלא הייתי מצליחה לעצור סיטואציה מסוכנת ורעה מאד שלא רציתי בה.
ואני חושבת עליהם. כל הבנים שאי פעם השתתפו בסיטואציה איומה כזו.
אני יודעת שהם יכולים להיות גם הבן שלכם.
כי אף אנס לא נולד "אנס מקצועי" ואף אמא לא מגדלת את הבן שלה להיות אנס!
ואז, יום אחד, הוא נקלע לסיטואציה ואופס, הוא אחד מהחבר'ה.
וכן, זה קורה לטובים ביותר.
ותאמינו לי, הייתי שם!!!
*
מה אני רוצה להגיד?
לעולם אל תגידו : "לי זה לא יקרה"
"הבת שלי יודעת לשמור על עצמה " ,
"הבן שלי לעולם לא יקח חלק בדבר מזעזע שכזה"
אל תגידו!
זה קרה לי, הילדה הטובה, התלמידה המצטיינת. הדוסית. ששומרת נגיעה.
זה קרה להם, הילדים הטובים מהמשפחות הטובות
שלא הכירו פורנו (בכלל לא היה אז אינטרנט)
שאף אחד לא חינך להיות אנסים
אבל אף אחד גם לא חינך לעמוד על שלהם מול החבר'ה
ולשים גבול!!
*************************
דברו עם הילדים. מגיל קטן.
תרגלו איתם סיטואציות .
למדו אותם להגיד לא! גם כנגד כולם!
למדו אותם שתעמדו מאחוריהם. שיש להם את הכוח !
זה לא מתחיל במין… הרי בכל שכבה יש את הילד שכולם מחרימים
או את הילדה שכולם לועגים לה
והילד שלכם שותק . ואולי גם משתתף פעיל..
הוא מפחד שיחרימו גם אותו… משם זה מתחיל!!!
*
זה קורה כל הזמן חברים.
אני לא מבינה מה כולם התעוררו פתאום עכשיו..
המקרה באילת הוא כל כך לא הראשון וגם לא האחרון.
היא פשוט התלוננה במשטרה.. ילדה אמיצה שכמותה.
אני שתקתי וכמוני גם עשרות אלפי בנות אחרות שעברו את אותו הדבר .
(אני מכירה אישית 5 נשים בגילאי 23-70 שעברו אונס קבוצתי כילדות ונערות. בישראל. במקומות ומגזרים שונים. וזה רק אלה שסיפרו לי… כל האנסים בסיפורים שלהן היו נערים בני 12-19).
וזה לא יפסק – אם לא נסכים להסתכל לזה בעיניים
ולדבר עם הילדים. גלויות. מגיל צעיר.
לא יעזור שתפגינו בכיכר נגד "האנסים הרשעים"
כי מחר, הם יכולים להיות גם הבן שלכם.
 
יעל אריאל– צועדת במסע הריפוי של "פוסט טראומה מורכבת". חוקרת דרכים לריפוי ופועלת להעלאת המודעות לתחום והנגשת המידע למתמודדים ולמטפלים. יזמה והפיקה בשותפות עם עדיאל בר שאול ונוריה לוזינסקי, את כנס "הדרך להחלמה" – כנס למתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת ולמטפלים, מתוך אמונה באפשרות להחלים מטראומות קשות.
 
 
 
האונס הקבוצתי באילת