איך הגענו למצב שבו אחת מכל שלוש נשים בישראל תעבור פגיעה מינית?

"אחת משלוש" היא סדרת כתבות שעשיתי שעוסקת בתרבות האונס. כשנושא הסדרה עלה אצלנו לראשונה בדסק המגזין של כאן חדשות התלבטתי אם אני האדם הנכון למשימה הזו. כבת לאמא הכי מרשימה שזכיתי להכיר, כזו שמנהלת את העולם, ספגתי את ההוויה פמיניסטית מבטן ולידה, אבל בתור עיתונאית מעולם לא העזתי להחזיק את הדגל הזה באופן פומבי וחשבתי לעצמי שאולי זה גדול עלי.

למרות החששות הרגשתי שבתור אישה ובתור אמא לבת זה לא משהו שאני יכולה לסרב לו. התוצאות הקיצוניות ביותר של "תרבות האונס" הן מקרי רצח ואונס כלפי נשים אבל מאחורי הטענה שאכן קיימת תרבות אונס מסתתרת אמירה לפיה לכולנו ישנה אחריות חברתית לתוצאות האלימות האלה. אחרי שיחת תחקיר ראשונה היה לי ברור, אני לוקחת אוויר וצוללת פנימה.

לפי נתונים של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, אחת מכל חמש נשים עוברת אונס ואחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית. עד גיל 12, שיעור הבנים הנפגעים מינית זהה לשיעור הבנות ורק שישה אחוזים מהפגיעות המיניות מדווחות לרשויות. בסדרת הכתבות שערכתי רציתי להבין באמת מה זה אומר לחיות בחברה כזו ואיך זה בא לידי ביטוי ביומיום של כולנו.

ימי הצילום היו מאתגרים, בשלב הראשון בחרתי שלא לראיין בנות שעברו פגיעה מינית, רק לספוג ולהבין מה אומרת התיאוריה החברתית. בנסיעות בין הראיונות עם צלם הסדרה ליאור פז ומקליטים שכולם גברים עלו המון אמוציות וצפו אצלם תחושות התיוג, ההרגשה שמתייגים את כל הגברים כאנסים. הבנתי שזה רגע שחשוב להתעכב עליו, קודם כל להסיר אשמה ולהבין שכולנו באיזשהו אופן קורבנות של הסיטואציה, כמובן שיש גם מי שנפגע יותר.  

בשלב השני של העבודה על הסדרה, פגשתי בנות שעברו פגיעות מיניות. הדבר שהכי תפס אותי בשיחות איתן היא הצורה שבה כולן מתארות את אותן ההשלכות. מתחושות אשמה ועד איבוד שליטה על הגוף והפקרות מינית. איך פגיעה מינית הופכת אותן גם לזמינות מינית. איך אצל כולן הסיפורים הם יומיומיים, שום דבר דרמטי, אין כיפות אדומות ואין זאבים, הכל כחלק מהשגרה. כשמירן הולדשטיין סיפרה שאחרי שנאנסה על ידי חבר שיצאה איתו בגיל 14 היא הגיעה הביתה, התקלחה וחשבה לעצמה שאולי 'ככה זה צריך לקרות' הבנתי שזו המהות של תרבות האונס – העובדה שילדה מקבלת על עצמה שככה צריכים להיות הדברים. אז בגיל 14 לא הייתה למירן את היכולת לערער על מה שקרה, להבין שמה שעשו לה הוא רחוק מלהיות בסדר, רחוק ממשהו שהיא יכולה לקבל, וזו בדיוק התרבות שכולנו סופגים, "ככה זה" וזה המסר שהיה לי חשב להביא אל המסך והצופים. את התחושה שהכל קורה לנו מתחת לאף, עכשיו ממש ברגע הזה וזה התפקיד שלנו לעצור את זה. ללמד גם ילדות בנות 14, גם ילדים בני 14, גם גברים וגם נשים שאת המגיפה הזו צריך ואפשר לעצור.

אני חושבת שהנקודה הסופית שעליה רציתי לעמוד היא שיש רוח של שינוי שנושבת סביבנו כל הזמן, אנחנו לא עומדים במקום. מעמד האישה הוא כבר מזמן לא נושא שבשוליים אבל יש עוד דרך ארוכה. התובנה העיקרית שלי היא שככל שנשתף פעולה, גברים ונשים, ויחד נביט פנימה, נרשה לעצמנו לבקר ולא לקבל את המציאות שנולדנו אליה, נוכל ליצור ביחד סביבה טובה יותר. אני מסיימת את הסדרה בשלה לגמרי להניף את הדגל. עם המון גאווה במערכת המגזין של חטיבת החדשות כאן 11, ששלחה אותי למשימה הזו, ומודה על הרגע שאמרתי 'כן ברור, אני עושה את זה'.

 

מרכזי הסיוע לנגפעות ונפגעי תקיפה מינית

אונסאחת משלוש