"כל חיי התעסקתי באופן כזה או אחר ברצח של דודתי"

שמי מיכל נעים, בת 29, דור שלישי לאלימות נגד נשים. 23 שנים עברו מאז הרצח המחריד של דודתי תמר ברז ז"ל והגיע הזמן שאספר את הסיפור שלי, של סבתי אורה ושל תמי מנקודת מבטי, כי משהו בפנים אומר לי שהגיע הזמן לצאת מהחושך הפרטי שלי אל האור.

תמר דודתי, חיה את החיים וניצלה כל רגע מהם, אין דבר שלא היה אפשרי עבורה. בין תמי לביני היה קשר חזק ומיוחד מאוד. היא תמיד נכחה בחיי, באירועים הקטנים והגדולים. כילדה הערצתי אותה ותליתי בה עיניים, והאמת שעד היום אני מרגישה כך. הכל נקטע כשהייתי בת 6, אני זוכרת את היום האחרון שראיתי אותה אבל מה שקרה לאחר מכן מעורפל קצת עבורי. אני זוכרת שהיא נעדרה תקופה ארוכה, אני זוכרת את מודעות החיפוש שהמשפחה שלנו תלתה ברחבי המדינה ואני זוכרת את השבעה.

לצערי את פרטי הרצח אני לא יכולה לשכוח – תמי נכנסה לחנות "ביתילי" ברמת גן, והייתה לבדה עם המוכר בחנות על הגג. גבר שבלשון המעטה היה בעל דמיון פורה ופרוע ורצה לבצע באישה את מה שראה בסרטים כחולים, ומבחינתו כמה שיותר אלימים. ברגע שהיא נכנסה לחנות הוא ידע שתמי תהיה הקורבן שלו. הוא ניסה לאנוס אותה אבל היא התנגדה ונלחמה בו, כשהבין שלא יצליח לבצע בה את זממו כרצונו הוא דקר אותה בליבה. לאחר מכן, ביצע בה את זממו ולבסוף גלגל את גופתה בשטיח והשאיר אותה להירקב על גג החנות. מה עבר עליה בנשימותיה האחרונות, כמה כאב לה וכמה לבד היא הרגישה, אפשר רק לדמיין.

תמר ברז ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

כל חיי התעסקתי באופן כזה או אחר ברצח, הוא תמיד היה שם באופן ישיר או עקיף. כשסבתי נפטרה ב-2018, בדיוק בזמן כתיבת הסמינריון שלי, הכל התחיל לצוף מחדש והתחלתי להתעסק שוב ברצח של תמי, עליו כתבתי גם בסמינריון, עד היום אני מעבדת דברים שפתחתי שם. במהלך המחקר גיליתי שאני "סובלת" מטראומה משנית/עקיפה. מכיוון שבמהלך החיים שלי, כתוצאה מהמקרה של תמי, למדתי לפחד מגברים שאולי ירצו לנצל אותי לצרכיהם, נמנעתי ואני עדיין נמנעת מאינטראקציות מסוימות איתם. למדתי שאסור לי להסתובב בחוץ במקומות חשוכים לבד, למדתי לא ללכת לשירותים מרוחקים לבד במקומות ציבוריים, ולמדתי שזה עולם מסוכן. הריצוי הפך לחבר טוב במהלך השנים כי אם אני עושה כרצוני אני יכולה להיפגע וזה יכול להיות מסוכן עד כדי מוות, והרשימה עוד ארוכה. לצערי או למזלי אני לא לבד, רוב הנשים שאני מכירה היום סובלות מאותה תופעה. אני מרגישה שרובנו מחזיקות בתוכנו טראומות ופחד מעולם בעל איכויות זכריות לא מאוזנות.

סבתא שלי, אורה ברז, הייתה אחת הנשים הכי חזקות שהכרתי. מאז ומעולם היא היוותה עוגן ועמוד תווך עבור כל מי שנכח סביבה, היא בעצמה חוותה לא מעט טראומות וקושי במהלך חייה אבל מה שבאמת שבר אותה היה הרצח של תמי. יחד עם זאת היא עדיין מצאה תקווה בנו, המשפחה שנשארה לה. עם כל הכאב שסחבה איתה במהלך השנים היא תמיד ליוותה אותי בכל שלב ושלב בחיי והייתה עבורי אמא שניה. אחד המשפטים שהכי זכורים לי שסבתא ואמא היו נוהגות לומר לי מגיל צעיר היה "את נצר לשושלת של נשים חזקות". לא סתם זה נאמר, סבתא בצערה הקימה את 'ארגון משפחות נרצחים ונרצחות' ובעזרת עמותות נוספות הגיעו עד הכנסת וגרמו לכך שייחקק חוק נפגעי עבירה שיסייע למשפחות של נרצחים ונרצחות. היום בזכותה, ובזכות המלחמה הפרטית שלה ושל עוד רבים אחרים – למשפחות של קורבנות נפגעי עבירה יש למי לפנות.

אורה ברז ז"ל על רקע תמונתה של תמר ברז ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

מעולם לא האמנתי להן, לסבתא ואמא. ידעתי שהן חזקות, שתמי הייתה חזקה, אבל אני? מהיכרותי עם הרבה נשים בחיי, אני מזהה שרובנו אומרות לעצמנו בחוסר אמונה "אני חזקה?  אני עוצמתית?". אז אני רוצה לומר לי ולכן – כן! אני רוצה לומר שמגיע לי ולכן הטוב ביותר מעצם היותנו.

היום אני גאה לומר שאני לומדת להכיל ולקבל את העוצמות שבי, זה תהליך לא קל אבל כל כך משמעותי וחשוב. היום אני לומדת לקחת את הטראומה האישית שלי ולהפוך אותה לחוזק. אני גאה לומר שאני לומדת מהנשים החזקות שבחיי ובשושלת שלי. ואני באמת מאמינה שביכולתנו הנשים לשנות את העולם ולברוא עולם חדש בדיוק כמו שאנו בוראות חיים וביכולתנו לחנך את ילדינו לכיבוד האחר- נשים וגברים כאחד. אין ספק שהאירוע הזה השפיע מאוד על חיי אבל ככל שאני מתבגרת נקודות המבט שלי משתנות ואני יותר ויותר מודעת ליכולת הבחירה שלי בחיים. ומתוך כך אני בוחרת כל יום מחדש בחיים מתוך שמחה, אהבה, כבוד הדדי, ערכיות והקשבה.

מיכל נעים וסבתה אורה ברז ז"ל. צילום ביתי

עברו יותר מ- 23 שנה מאז הרצח של תמי ולצערי לא השתנה הרבה. אבל עכשיו אני יודעת שסבתי ואימי צדקו, והתפקיד שלי הוא להעביר את המסר שלהן. נשים יקרות, בבקשה תעצרו ותנשמו את המילים האלו פנימה, כל אחת מאיתנו היא נצר לשושלת של נשים אמיצות, חזקות ועוצמתיות, נשים שבנו את המדינה הזאת, נשים קדומות וחכמות שהביאו איתן את חכמת הרחם, חכמה אימהית, חכמת השבט. על אף שדיכו אותנו במשך שנים, על אף שנרדפנו, על אף כל זאת – אנחנו עדיין כאן נלחמות על זכויותינו ולא מוותרות. בואו נבחר להעצים את הידיעה הזאת.

אני כאן כדי להעביר הלאה את הסיפור שלי ושל כולנו כדי שנזכור ולא נשכח, וכדי שנלמד ונחכים. מי ייתן ויגדל פה דור של גברים אחרים – מודעים, אכפתיים, רגישים, אוהבים ומאוזנים. אני מאמינה שהחיים והמוות ביד הלשון והפרשנות ועל כן, בעיני, כל רגע הוא רגע של בחירה מחדש, איזה חלקים וקולות בתוכי אני בוחרת להעצים? האם את הכאב והקושי או את ההודיה והעוצמה הפנימית? כי בתכלס תמיד יש על מה להודות ומה להעצים. בואו נהיה עוצמתיות. בואו נשנה את העולם ונתחיל בעולם הפרטי שלנו. בואו נאמין שזה אפשרי.

אלימות כלפי נשיםתמר ברז