האלימות המינית בשטחים האפורים מסוכנת, ולא מדברים עליה מספיק

בזמן האחרון אני נתקלת בכל כך הרבה כאב נשי סביב מיניות שקשה לי להכיל את זה. זה תופס אותי בשיחות עם חברות, בשיחות עם סטודנטיות, בקליניקה, בפוסטים בפייסבוק, במאמרים שאני קוראת. הרים על גבי הרים של בושה, אשמה, הדחקה, חוסר היכרות עם הגוף, ריצוי, וחוסר ביטחון עמוק במפגש עם גברים. באיזשהו מקום אני מרגישה שהחלק של הפגיעות המיניות הוא הקל יותר – לא כי זה קל כמובן, אלא כי השיח על האלימות המינית הגלויה נהיה נפוץ יותר ונשים מצליחות לזהות תוקפנות שמופנית כלפיהן. החלק הקשה יותר הוא כל מרחב האלימות האפורה, זאת שאין לה שם, שהיא נוכחת כמו ענן עכור בחיים של רוב הנשים שאני מכירה אבל עדיין לא לגיטימי לדבר עליה.

בשבוע שעבר קראתי בקבוצה מסוימת פוסט שבו אישה התוודתה על כך שבן הזוג שלה נוהג להעיר אותה באמצע הלילה לסקס. לא ממש להעיר, כן? אלא לגרום לה להיות במין מרחב ביניים של ערנות שהוא מספיק בשביל לחדור אליה, לזיין 3 דקות על השעון, לגמור ולחזור לישון. כך כמעט בכל לילה. אני מודה שכשקראתי את הפוסט הזה הייתי בשוק ולא הבנתי איך קורה דבר כזה בזוגיות וזה פשוט עובר כדבר נורמלי. אבל אז עלה פוסט דומה בקבוצה אחרת ובו מישהי מפצירה בנשים לא להסכים לאפשר לבעלה לפלוש לה לגוף בכל פעם שהוא מתעורר חרמן באמצע הלילה. ואז עוד פוסט שבו מישהי מסבירה שהיא עושה סקס-ריצוי פעם בשבוע כי אחרת בעלה יעזוב אותה.

יומיים אחר כך לימדתי באוניברסיטה שיעור על פמיניזם ומיניות. דיברתי בזעזוע על הפוסט של האישה שבעלה חודר אליה מתוך שינה, היה רחש בכיתה, גלגולי עיניים וגיחוכים ופתאום קלטתי חצי כיתה מופתעת מההפתעה שלי. אחת הסטודנטיות אמרה "יש מישהי שזה לא קרה לה?" ובנקודה הזאת הבנתי שאולי אני לא מבינה כלום ושאני צריכה לעצור ולעכל רגע את המידע הזה שמכה בי ומציף אותי.

כשאני מנסה להבין ממה נובעת ההפתעה שלי אני חושבת שזה מהאופן שבו חוסר הסכמה במין מנורמל חברתית באופן כל כך עמוק שרוב הגברים והנשים לא מזהים את זה בכלל. מאז #metoo יש עיסוק בפגיעות מיניות במרחב הציבורי ובמקום העבודה, נפגעות קמות ומדברות על האונס שהן עברו בילדות והפוסט טראומה המורכבת שלהן, יעל שרר מדליקה משואה ומעלה מודעות לאחריות של המדינה בהעמדה של אנסים לדין, אבל אף אחת לא מדברת על האלימות המינית היומיומית והאפורה שנשים חוות במיינסטרים של היחסים ההטרוסקסואלים: נשים מחונכות שהן אחראיות לפורקן המיני של הגבר שאיתן ושאם הן לא נעתרות הן לא נשים מספיק טובות. נשים מסכימות בשתיקה לסקס שהן לא רוצות רק כדי להשיג שקט/ שיתוף פעולה/ שלא יעזוב אותן/ שלא יבגוד בהן. לריצוי המתמשך הזה אין שם אבל את ההשלכות שלו אני שומעת אחר כך בקליניקה וקוראת בקבוצות פייסבוק סגורות שבהן נשים מספרות על שלל השלכות רגשיות ופיזיות של היחסים הללו.

ככל שאני חופרת בנושא הזה אני מרגישה שאני נופלת דרך מחילת הארנב אבל לא מגיעה לתחתית. אני לא נאיבית ואני יודעת באיזה עולם אני חיה, ועדיין – החשיפה האינטנסיבית לתיאוריות ביקורתיות מצד אחד ולמצוקות יומיומיות שקופות מצד שני, לקחו לי את התמימות באופן בלתי הפיך. אני חושבת שהטלטלה שאני חווה היא דווקא בגלל שאני מגדירה את עצמי סקס-פוזיטיב, כי מחלחלת בי הבנה שהסיפור הזה הוא הרבה יותר גדול מאשר לעזור לנשים למצוא את האייג'נסי המיני שלהן. יש עוד כל כך הרבה סוגים של אלימות מינית שמוטבעים בעומק המבנה החברתי שאם היינו מודעות להן לא היינו מסוגלות להמשיך לחיות את החיים שלנו כפי שהם היום.

מילת סיום דווקא לגברים: הרגשתי עצב גדול כשכתבתי את הפוסט הזה. אני חושבת שהמצב כל כך דפוק ומסובך שרוב הזמן אתם בכלל לא רואים את הדברים האלה והרבה מהאלימות הזאת היא לא מודעת. ובכל זאת – תדעו שמסתובבות בעולם הזה הרבה נשים פצועות וכואבות ממפגשים אתכם. אולי לא התכוונתם ולא ידעתם ולא העליתם על דעתכם וכו' – זה בטח נכון עבור חלקכם ובכל מקרה לא אני זו שתחליט מה הכוונות הנסתרות של כל אחד. אבל אם הגעתם עד לכאן, קחו את מה שכתבתי כאן לתשומת ליבכם. זה אולי לא מספיק בשביל לעקור את הבעיה מהשורש אבל זה מספיק בשביל לייצר שינויים משמעותיים בחיים של הנשים שקרובות אליכם.

רחלי טל הדר- מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. מטפלת, חוקרת וכותבת על מיניות

לעמוד הפייסבוק של רחלי, לחצו כאן

אלימות מיניתיחסיםמיניותסקס