"להיות אישה זה להתאבל פעם בשבוע על אישה שלא הכרת"

להיות אישה זה להתאבל פעם בשבוע על אישה שלא הכרת. להיות אישה זה לבכות פעם בשבוע על קרבן עבירת מין שלא הכרת. להיות אישה זה לכעוס פעם בשבועיים על עוד אנס שקיבל עונש מביך. להיות אישה זה להוציא מהפלייליסט שלך זמרים שהם אנסים, זה להפסיק סדרה באמצע כי הכוכב שלה צייד מיני, זה לשכתב את כל הדברים שגדלת עליהם ולהבין שאת זיכרונות הילדות שלך מלווה פסקול של מטרידים מינית. להיות אישה זה לא לצאת להתאמן אחרי שהשמש שוקעת, אפילו אם יש לך רכב, ובטח לא להוציא את הכלבה לטיול. להיות אישה זה לשבת עם חברות ולשמוע שהסטטיסטיקה לא משקרת אף פעם, שכל אחת הייתה שם, על הקשת רחבת הטווח של פגיעה. להיות אישה זה לדעת שיש מצב שיש לך חברה במצוקה ואת אפילו לא יודעת.

בסוף השבוע האחרון הייתי במסיבת רווקות של חברה קרובה, שם פגשתי מכרות וחברות מתקופות שונות בחיים. בשולחן שישי, כשעל השולחן שאריות אוכל ובקבוקי יין ריקים, השיחה התגלגלה לנושא שמחבר בין כולן – כולנו נפגענו בצורה כזו או אחרת על ידי גברים. ואני לא מדברת על סטירה בתחת במסיבה, על רמיזה מינית על ידי הבוס או המורה, על הקטנה משפילה במעגל גברי. זה כבר מעלינו, היינו שם, ולא מרגש אותנו יותר. אני מדברת על ה-פגיעה, בה' הידיעה, זאת שאחת מתוך אחת סוחבת איתה בארגז החוויות. ארוחת השישי הזאת הוכיחה לי כמה לכל אישה בעולם הזה יש טראומה שנגרמה לה על ידי גבר.

אחת סיפרה על מערכת יחסים רעילה שהייתה בה. סיפרה איך באמצע מדינה זרה, אחרי שבמשך שלושה חודשים בן הזוג שלה התעלם ממנה ליד אנשים, הוא לא הסכים שתמשיך את הטיול בלעדיו ואמר לה מפורשות שמכאן היא חוזרת רק לארץ. היא סיפרה כמה מערכת היחסים הזאת טילטלה אותה, ואיך היא מסתכלת לאחור ומבינה את העיוורון שהייתה בו. היא מסתכלת על הכל כשיעור, בדיעבד, אך על פניה היה ניכר שאת ההשפלה שחוותה שם היא סוחבת איתה עד היום.

אחרת סיפרת על מערכת יחסים מניפולטיבית שביטלה את הזהות שלה. היא סיפרה איך בגיל 18 היא הייתה נערה בטוחה בעצמה, אמיצה וחברותית, ואיך הגיע בחור בן 24 שמחק את כל מי שהיא הייתה. היא סיפרה איך היה איתה ועם נשים נוספות במקביל, איך הפעיל עליה מניפולציות רגשיות שגרמו לה להאמין שהיא אשמה בכול. איך סלחה פעם אחרי פעם, איך התרחקה מחברים ואפילו מהמשפחה. איך לקח לה 7 שנים להבין שמופעלת עליה אלימות מילולית ורגשית וכמה מגיע לה טוב יותר.

נוספת סיפרה איך שמחה לגלות שמי שהתעלל בה נכנס לכלא. היא סיפרה על אלימות שבאה בהדרגה. על הפעם הראשונה שקיבלה סטירה. ועל הפעם שחבר קרוב ראה אותה מדממת באמצע הלילה ברחוב והכריח אותה לספר מה קרה. היא סיפרה איך סירבה להתלונן עליו, איך פחדה לשבור להורים שלה את הלב. איך גם כשגילתה שזה קורה לאישה נוספת, ושהיא בוחרת להתלונן, לא היה בה אומץ לשתף פעולה ולהתלונן גם.

והשיחה התגלגלה. ודיברנו על חברות נוספות שלנו שלא נמצאות שם, על הגברים שאנחנו מכירות שהם כאלו בדיוק. על כמה גברים נוספים שאנחנו מכירות עדיין בטוחים שאותם חלאות הם 'אחלה גברים'. נזכרנו באחת, שבעיר שלנו הייתה נחשבת ל"בעייתית", ושיצא לה שם של 'זורמת'. נזכרנו שאותה אחת נאנסה על ידי בחור, שהספיק לשבת בכלא, להשתחרר, ועד היום חברים שלו בטוחים שהיא 'תפרה לו תיק'.

והשיחה הזאת ישבה לי על הלב. לא שחררה. תפס לי את הלב לראות כמה נשים חזקות סביבי, בנקודת זמן כזו או אחרת בחיים שלהן, חוו פגיעה מגבר, שהשאירה עליהן צלקת לכל החיים. שאלתי את עצמי אם גם לי יש סיפור כזה בארגז, והודתי, רק ביני לבין עצמי, שיש לי כמה. חשבתי על כל הנשים שאני מכירה, ותהיתי כמה גדולה הצלקת שלהן. וכשניסיתי להתרחק מהמחשבות האלו, ולנקות את הראש, הדלקתי את הטלוויזיה ושמעתי על עוד נערה שנאנסה.

ובלילה לפני שנרדמתי, קראתי על יוסי שוורץ, הבעלים של המועדון שהוא חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. כשהתפוצצה הפרשה כתבתי שאף אחת סביבי לא הייתה מופתעת, וששנים היה ידוע שהוא איש מסוכן. באותו לילה קראתי שלמרות התחקיר עליו, המשטרה לא השכילה לעצור אותו, והוא, לכאורה, אנס סטודנטית בת 25. עכשיו, אחרי שכבר הוגש נגדו כתב אישום בגין אינוס, מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ועבירות סמים, בית המשפט יודע לומר שלתת לו להסתובב חופשי זאת סכנה, אבל אותו בית משפט בדיוק גם אשכרה קבע שחרור מוקדם לאלון קסטיאל. חשבתי גם על כל המשפחות ששמעתי השבוע, צועקות בשם אימם, אחותם או ביתם, שנרצחו בידי בן זוגן, ונלחמות על חוק האזיק האלקטרוני כדי להציל נשים אחרות, ועל הנערות והנשים שבארה"ב שאיבדו את הזכות על גופן, והכה בי כמה עוד ארוכה המלחמה הזאת.

זה נראה שלא משנה לאן אני הולכת אני נתקלת במציאות איומה עבור נשים –  גזלייטינג, התעמרות, השפלה, אפליה מגדרית, התעללות נפשית ופיזית, הטרדה מינית, תקיפה, אונס, אלימות ורצח. כמה רחבה הסקאלה- כך רחב המספר של נשים שחוו פגיעה על ידי גבר. לא עובר שבוע מבלי ששומעים על אישה או נערה שנאנסה, על אישה שנרצחה, על אנס שקיבל עונש מביך או שחרור מוקדם. אתם יכולים לדמיין מה זה להיות אישה בעולם כזה?

אני זוכרת שבסדרה הדוקומנטרית על מעלליו של טד בנדי, סיפרו שהטייפ שלו היה נשים ברונטיות, והיערמות הגופות בעלות השיער בצבע הזה, גרמה לנשים רבות לצבוע את שיערן לבלונדיני. אבל במציאות שלנו אין טייפ. זאת יכול להיות כל אחת. נערה בת 12 או אישה בת 60, חילונית, דתית, חרדית או בכלל בריטית באיה נאפה. לובשת חצאית מיני או צנועה, בעלת שיער שחור או בלונדיני, עובדת כברמנית או רופאה, גבוהה או נמוכה, רזה או מלאה, קיבוצניקית או עירונית, שיכורה או סאחית. אין שום מכנה משותף מלבד היותנו נשים. אתם יכולים לנסות להבין מה זה להסתובב עם תחושת חוסר ביטחון כה גדולה?

אני מרגישה שלטור הזה אין פואנטה מלבד להוציא את המועקה האיומה שיושבת לי על בית החזה כבר יותר מידי זמן. הצטברות המקרים בהן נשים נפגעות, נרצחות ונאנסות קשה לי וכבדה לי. אני מודה, שחלק נכבד מהעשייה היומיומית שלי הוא במטרה לשנות את המציאות הזאת, אבל לפעמים זה מרגיש כמו כוסות רוח למת. אז עד שהחיים כאן יהיו שונים, עד שנשים יוכלו לחיות בשלום, תשאלו את עצמכם כמה נשים סביבכם נפגעו על ידי גבר? וכמה גברים סביבכם פגעו בנשים? וכשאתם עונים לעצמכם, בבקשה, אל תתרצו בשביל אף גבר, לא משנה כמה הוא קרוב אליכם. המלחמה שלנו לחיים בטוחים קשה גם בלי זה.

 

אם גם אתן חוויתן פגיעה, אם גם לכן יש תחושות מורכבות שיושבות על הלב, אנחנו מזמינות אתכן לקבוצת פייסבוק שהקמנו בשיתוף נעמת- "סיסטרס- מקום בטוח לספר".

מחכות לך שם כדי לשמוע, לייעץ ולשלוח חיבוק מרחוק, ללא שיפוטיות, רק הקשבה ועזרה. לקבוצה לחצו כאן

אונסאלימות נגד נשים