פרשת עמנואל רוזן- למה עיתונאים נמנעים מלהביע עמדה?

אז איפה אתם? כבר יותר משבוע שבו אנחנו, תא העיתונאיות, מנהלות מאבק עיקש ואינטנסיבי על מקומות העבודה שלנו ואתם שותקים. כבר יותר משבוע שאנחנו כותבות, מתראיינות, מדברות, מייעצות, מתדרכות, משתתפות בפאנלים ומסבירות. ואתם שותקים. האם לכם לא חשוב שבארגוני התקשורת שבהם אתם עובדים יהיו נורמות התנהגות תרבותיות, ראויות, מכבדות אדם?

לכם לא חשוב שלא כולכם תהיו חשודים בהטרדה מינית או להצטייר בעיני הציבור כאנשים ערכיים, ישרים, מכבדים, שומרי אתיקה ומוסר? אתם, הקולגות שלנו. אלה שעבדו ועובדים לצידנו בחדר החדשות, בחדרי העריכה, מאחורי המיקרופונים, בקונטרול, בשטח, לפני המצלמה ומאחורי הקלעים, בעיתונות המודפסת והאינטרנטית. אתם, שכועסים איתנו על עוולות, שיחד איתנו מנסים לשמר את כוחה של התקשורת בתפקידה המסורתי ככלב השמירה של הדמוקרטיה, איפה אתם, למה שותקים?

אתם, הגברים שלצדנו: הפרשנים והעורכים הבכירים, המגישים, ראשי גופי התקשורת, המנהלים, הכותבים, המפיקים, התחקירנים – כולכם. מדוע אתם שותקים? למה אינכם מצרפים גם את קולכם במחאה ביחד אתנו?

איננו רודפות את ראשו של איש, אנחנו נאבקות כדי שמקומות העבודה שלנו יהיו מקומות עבודה שראוי לעבוד בהם. אנחנו נאבקות כדי שלא רק נעביר ביקורת על אחרים, אלא נעשה גם בדק בית פנימה, אנחנו נלחמות כדי שכשנבוא לציבור עם דברי ביקורת ופרשנות, נבוא כשידינו נקיות משום שאנחנו מדברים מתוך עמדה נורמטיבית, משום שאנחנו לא רק נאה דורשים, אלא גם נאה מקיימים.

אז למה עד עכשיו שמענו את קולו של גבר אחד בלבד, גדי סוקניק, שיצא ודיבר ואמר וסיפר וחיזק את עמדתנו? מדוע כולכם יושבים על הגדר וממתינים לראות מה יהיה? הרי גם אתם יודעים וידעתם שהמחנה שלנו אינו נקי. הרי גם אתם נחשפתם לתופעות פסולות, ובכל זאת בחרתם ועדיין אתם בוחרים לשתוק.

אי אפשר להשאיר את המאבק הזה לנשים בלבד. הטרדות מיניות אינן בעיה של נשים. הטרדות מיניות הן בעיה חברתית. אישה שמוטרדת אינה לבד בסיטואציה הזאת, לצידה ישנו הגבר המטריד. וכך זה הופך לבעיה חברתית חמורה.

פרשת ההטרדות המיניות בתקשורת צריכה להטריד (סליחה על כפל המשמעות) גברים ונשים כאחת. היא צריכה להטריד גברים אולי קצת יותר, דווקא משום שהגברים נושאים בעמדות בכירות יותר. היא צריכה להטריד אתכם, הגברים, יותר, משום שאתם נושאים בתפקידים הבכירים. אתם הגברים הם בעלי גופי התקשורת ואתם המנהלים הבכירים ואתם העורכים הבכירים ואתם המגישים הבכירים והפרשנים הבכירים. אתם בעלי הכוח. בידיכם לשנות את המצב. לכם יש הכוח והאמצעים והכלים לדאוג שהתופעות הפסולות האלה לא יתרחשו.

אז למה אתם שותקים? מדוע אתם מתבצרים מאחורי הטיעון הפורמלי: הוגשה תלונה או לא הוגשה תלונה. זה מבחינתכם המבחן אם היה או לא היה? האם נוח לכם שמקום העבודה שאליו אתם הולכים בכל יום ושממנו אתם יוצאים למשימות של חקר עוולות וחשיפת שחיתויות, הוא במידה מסויימת שדה ציד עבור חלק מהקולגות שלכם? זה נראה לכם ראוי? גם אם מדובר רק ב"חרמנות יתר", האם נראה לכם שזה נופל בגדר נורמות התנהגות מקובלות? האם אתם מרגישים נוח עם התופעות האלה?

ככל שאתם שותקים אתם נותנים יד להתנהגויות האלה, ככל שאתם לא יוצאים ונעמדים איתנו ולצידנו, כך אתם מגבים את התופעות הפסולות, כך אתם מגבים את התפיסה לפיה זה עניין רק של נשים. אז מי הגבר שיקום ויתייצב לצידנו במאבק למען מיגור תופעת ההטרדות המיניות בגופי התקשורת?. כי עכשיו עיני הציבור (וסליחה על הפומפוזיות) נשואות אלינו לראות עד כמה התופעה תיזכר כפרשה עסיסית של אנשים מפורסמים או תהפוך לקו פרשת מים אמיתי שממנו והלאה הדברים יתנהלו באופן שונה.