יעל שרר: למה כל כך קשה לתרום לנפגעות אונס?

במהלך החודש האחרון נמכרים בסניפי הסופר-פארם מארזי ברכות עם מעטפות של מיכל נגרין בעשרה שקלים, תרומה לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. בכל מארז לתרומה שש ברכות ומעטפות (1.66 ליחידה), לעומת המארזים הרגילים שנמכרים בחנויות לציוד משרדי, למשל, בהם יחידה עולה בסביבות השני שקלים. כל בר דעת יראה שמדובר פה בעסקה משתלמת, במוצר שבשלהי עונת החתונות הוא מתבקש ובמעשה יפה למען מטרה טובה. אז מה הבעיה בכל הסיפור? שעמידה באחד הסניפים הציפה אצלי טראומות בשפע ועלתה לי על העצבים.

מסירים אחריות מהתוקף ומתרחקים מהנושא כמו מאש

בחברה של ימינו, תקיפה מינית ופגיעה מינית הם עדיין נושאים שנויים במחלוקת ודיון מתמשך מי אחראי ובאילו אחוזים. כך אפשר לעמוד בתור ולשמוע את הקופאית מציעה את המארז במילים "זה לתרומה" ועונים לה "כן, תביאי, למי זה?", היא מספרת והלקוחה (כן, לקוחה) מחזירה את שני המארזים ואומרת "לא, לא, להם לא". שמעתי גם את "שיעזרו לעצמן" ו"שיתלבשו פחות חשוף", "סתם ממציאות הפמיניסטיות האלו" ושלל הערות טריגריות אחרות.

הכי פגע בי לשמוע לקוחה שקובלת בפני הקופאית (שהיא, כמובן, קובעת המדיניות ברשת) שסופר-פארם צריכה לעזור לילדים חולים או פגועים. כמישהי שנפגעה בילדות, הטענות השכלתניות של אותה אישה, המפרידות לכאורה בין פגיעה מינית לבין עזרה לילדים, קוממו והרגיזו בצורה בלתי רגילה. פגיעה מינית בילדים היא מהמעשים הנפשעים והדוחים שקיימים בחברה, והם גורמים לנפגעים נזק עצום שלעיתים קרובות לא ניתן לתקן, רק ללמוד לחיות איתו. זה לא קורה במקום רחוק, זה קורה בכל מקום ובכל זמן ובאחוזים בלתי נתפסים. אחת משבע ילדות עד גיל שתיים עשרה נפגעת מגילוי עריות. זה לא משהו נדיר. מספרי הילדים שנפגעים מעברייני מין הם פשוט בלתי נתפסים. המודעות בציבור לנושא כמעט אפסית.

אבל הקולות האלו, שמטילים אחריות על הנפגעת ועושים דמוניזציה לארגוני הסיוע ולנפגעות עצמן, הם הרי הכסף הקטן. חברות עצומות שמקבלות פטור ממס על תרומות מתהדרות בארגונים בהן הן תומכות. חברות מאמצות ארגונים ועמותות שמאכילים רעבים, מגשימים משאלות לחולי סרטן, תומכים בהוראת קרוא וכתוב ואני מברכת אותן על כך. אבל זה לא סוד שאותן הערות לקופאית בסופר-פארם משקפות תפיסה חברתית, שהיא עדיין נוכחת מאוד: אלימות מינית היא נושא טעון שאינו בקונצנזוס. חברות מסחריות שתלויות באהדת הציבור לא ממהרות לתת כספים לקורבנות אונס, כיוון שחלק מהציבור טופל עליהן את האשמה בטענה שיש להן חלק ואחריות למצבן, כאילו משהו שהן עשו מצדיק את הפגיעה. מסירים אחריות מהתוקף, מהאנס או מהפדופיל, ומתרחקים מהנושא הזה שהוא בגדר טאבו. לא רוצים להתעסק עם תפוח אדמה לוהט.

כאילו שהנפגעות אשמות במצבן (צילום: Shutterstock)

לפעמים גם אני לא מזדהה עם עצמי

רק אלוהים יודע אם אחרי שסופר-פארם הרימו את הכפפה והתגייסו לסייע, הקופאיות שלהם לא מקללות את ההנהלה, כיוון שהן יושבות בקופה וחוטפות על הראש שוב ושוב מהלקוחות שהיו מעדיפים נושא קל לעיכול. האם יעלה על הדעת שנקבול בפני רשתות שמתרימות לחולי סרטן בטיעון שהם בוודאי הביאו את זה על עצמם כי הם בטח עישנו או לא עשו התעמלות, סבלו מעודף משקל או אכלו מזון מעובד במקום תזונה בריאה?

זה לא שאני חושבת שילדה בת שבע שנאנסה על ידי הדוד זקוקה לעזרה יותר מילדה בת שבע שחולה בסרטן – אבל בטח לא פחות. צריך לעזור וחובה לעזור לשתיהן. השורה התחתונה היא תמיד הכסף ואנשים לא רוצים לתרום למשהו שהם לא מזדהים איתו, ועם אונס, פדופיליה והתעללות – אף אחד לא רוצה להיות קשור. אפילו אני לפעמים קצת לא מזדהה עם עצמי, חווה דיסוננס ולא רוצה להיות מקושרת לטאבו הזה. אלו החיים, כנראה, ואני מה שאני ולנצח אהיה יד ביד עם הלכלוך הזה. עוד המוני אנשים שאין להם קול או גיבוי מתהלכים בעולם יד ביד עם עצמם ועלולים לעמוד בסופר-פארם מאחורי מישהו שמעיר שפגיעה מינית היא אשמת הנפגע או הנפגעת.

אני מרגישה שיש עוד המון מה לעשות בנידון. לא רק בתחום גיוס הכספים לעמותות (ואם יש לכם לב רחב אתם יותר ממוזמנים לתרום למרכז הסיוע הקרוב לביתכם\ן). המטרה שצריכה לעמוד לנגד עיננו היא לעקור מהשורש את תרבות האונס שמאפשרת את ההתבטאויות האלו כלפי נשים וילדים (כרגע גברים הם כל כך טאבו שהם בכלל לא חלק מהשיח אפילו, ולו המעליב ביותר), ולחנך לאמיתות הפשוטות ביותר: זו תמיד אשמת התוקף ואף פעם לא אשמת הקורבן. אם הותקפת, נפגעת, נאנסת או הטרדת זו תמיד אשמת התוקפן, הוא העבריין והוא האשם. זה מה שנכון, זו האמת וזה לא ישתנה בגלל הערות מכוערות של מישהו או מישהי בתור לקופה בסופר-פארם.

  • המבצע נמשך עד סוף החודש בכל סניפי סופר-פארם

למרכזי סיוע:

  • קו נשים 1202
  • קו גברים 1203