וודי אלן, תמה תקופת המלוכה שלך

דילן פארו, בתו המאומצת של וודי אלן, אחד מבימאי הקולנוע המוערכים ביותר בעולם, מחדשת את הטענות נגדו על התעללות מינית במכתב פתוח שפורסם בשבת (אמש) בעיתון "ניו יורק טיימס". לדבריה, האב המאמץ התעלל בה מינית מאז שהייתה בת 7, באירוע שהתרחש בשנת 1992.

נגד וודי אלן הוחלט שלא להגיש כתב אישום, למרות שהיתה עילה סבירה להעמיד אותו לדין. בשנה הבאה אלן יהיה בן 80. המעשים המזעזעים להם טוענת פארו התרחשו לפני יותר מעשרים שנה. גם אם התיק יפתח שוב, סביר שעל המעשים הללו חל חוק התיישנות וגם אם לא – מאין יימצאו להם ראיות על מקרים שאירעו לפני שני עשורים?

מכאן שהדרך היחידה בה וודי אלן יראה בית סוהר מבפנים היא אם יחליט להכניס אחד כזה באיזה סרט שהוא יביים. הוא לעולם לא ישלם על פשעיו, לפחות לא במישור הפלילי. לעומת זאת, במישור המוסרי, הוא בהחלט יכול וצריך לשלם.

והוא לא לבד.

איך זה שכוכב אחד מעז?

הם מוכשרים עד אימה, יצירתיים, בעלי קריירות מזהירות ונחשבים לעילוי בתחומם. הם זמרים, בימאים או אנשי טלוויזיה מפורסמים ששמם הולך לפניהם. הם נחשבים לגאונים גדולים מהחיים ובגלל שהם כאלה, תמיד סלחנו להם על התנהגויות "מוזרות" במקצת. אז וודי אלן נשא לאישה את בתו המאומצת. מעורר תמיהה? בהחלט. מצד שני, היי! הוא וודי אלן. אי אפשר להיות גם גאון וגם נורמלי.

אז אייל גולן הוא "פרפר" שמטייל ממיטה למיטה ובעל חיבה עזה לנשים צעירות. מוזר? אולי קצת. מצד שני, היי! הוא אייל גולן. טבעי שבין ההופעות, פמליית האבטחה, המלונות המפוארים ושאגת המעריצות, יסתובבו גם כמה נשים צעירות ומצודדות מראה. מותר לו. מתי מתחילה הבעיה? כשאחד מהכוכבים הללו חוצה את הגבול. ומי קובע מהו הגבול שאין לחצותו?

בית המשפט כמובן. בכוחו להכריע האם אותו אדם מוכשר ומפורסם "עבר את הגבול", קרי ביצע עבירה פלילית. ומה קורה במקרים בהם לא הוגשה תלונה כלל (כמו במקרה של וודי אלן) או שהתיק נסגר מחוסר ראיות או מחוסר אשמה? האם הדין הפלילי הוא הדין היחידי לו מועמד זה שסרח? האם לכל התנהגות שאינה מתקבלת על הדעת יש בהכרח סעיף בחוק ועונש קצוב מראש?

כשר אבל מסריח

עבירה פלילית נעה תמיד על שני צירים שאינם מקבילים בהכרח: הציר הפלילי והציר המוסרי. במישור הפלילי, כשאדם מן הישוב מואשם בעבירה, בית המשפט, על סמך ראיות, מחליט אם הוכחה אשמתו וחורץ את גזר דינו. בין אם נמצא אשם ובין אם לאו, במישור המוסרי, אותו אדם יאלץ, סביר להניח, לספק הסברים לסביבתו הקרובה על התנהגותו. לא תמיד יש חפיפה בין השניים. תיקים פליליים רבים נסגרים מהעדר ראיות או העדר אשמה אולם חושפים בכל זאת התנהגות קלוקלת של הנאשם. כשמדובר באדם מן הישוב, משפחתו, חבריו ולעיתים גם מקום עבודתו הם שיקבעו את "העונש" על אותה התנהגות קלוקלת. הדין וחשבון שמוסר אדם לבית המשפט אינו זהה לדין וחשבון שמוסר אדם בביתו, לקרוביו. ההפרדה בין שני הצירים- הפלילי והמוסרי- מוקצנת עוד יותר כשמדובר באדם מפורסם בעל השפעה, מעמד וכוח.

אדם מפורסם מחויב בדין וחשבון ציבורי. מדוע? כיוון שההשפעה, המעמד והכוח לא הוענקו לו כמתת אל משמיים. מי שהפך את וודי אלן לאחד הבימאים המוערכים בעולם הוא לא רק הכישרון של וודי אלן (שאיני ממעיטה בערכו) אלא הקהל שהגיע לצפות בסרטיו והחליט ששווה לשלם עבור צפייה בהם. מי שהפך את אייל גולן לזמר הלאומי זה לא רק הקול (הנפלא) שלו. אלא קהל המעריצים שקנה את הדיסקים, רכש כרטיסים להופעות והרעיף אהבה בכל דרך אפשרית. מי שהפך את מוטי אלון לאחד הרבנים הנחשבים ביותר בציבור הדתי-לאומי זה אותו ציבור עצמו. מי שקבע שפרצופו של עמנואל רוזן יופיע באין ספור תכניות אקטואליה בטלוויזיה זה אנחנו, הציבור הרחב, שהצביע בשלט שוב ושוב.

נכון, האנשים האלה הגיעו לאן שהגיעו בזכות הרבה כישרון, מאמץ, עבודה קשה ומזל. איש לא לוקח מהם את זה. ועדיין, מי שהמליך אותם, מי שקבע שעבודתם ראויה להערצה, הם אנחנו – המעריצים. לפיכך, כשאחד מהם מואשם בעבירה מסוימת, את הדין והחשבון המוסרי עליו למסור לנו. כי כפי שהמלכנו, נוכל להסיר את המלוכה. כפי שחיבקנו ועטפנו בחום ובאהבה, נוכל לגנות ולהוקיע. כפי שקראנו בקול רם וברור: "ראוי!", נוכל לקרוא באותו הקול בדיוק "לא ראוי, גבירותיי ורבותיי. לא ראוי כלל".

וודי אלן עדיין גאון קולנוע. אייל גולן עדיין זמיר. עמנואל רוזן עדיין עיתונאי חד ומוכשר. מוטי אלון עדיין גדול בתורה. אבל בלתי אפשרי לעשות הפרדה בין היצירה לבין היוצר. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאיש שהביא לנו את "ויקי, כריסטינה ברצלונה" עלה עם בתו המאומצת בת השבע לעליית הגג ולפי מכתבה, בזמן ששיחקה עם רכבות הצעצוע תקף אותה מינית. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאיש שעיצב לנו פסקול ישראלי שלם ומצוין בעשור האחרון ניצל את מעמדו ככוכב על וניהל חיי הוללות, כשברקע נערות צעירות עם עיניים מסונוורות מהערצה.

בשביל להיות מלך צריך רק שני דברים – כתר ואנשים למלוך עליהם. בהעדר אנשים – תמה המלוכה. ומה עלינו לעשות כעת, כשאנו קוראים את מכתבה המזעזע של בתו המאומצת של וודי אלן? ובכן, זה פשוט: אם אתם מאמינים לה, הוקיעו את האיש שביצע את המעשים הנאלחים הללו. אל תצפו בסרטיו, לא בקולנוע ולא בטלוויזיה ולא דרך מסך המחשב. אל תעניקו לו את הבמה. וודי אלן גאון? יכול להיות, אבל ייתכן שהתואר "עבריין מין" מתאים לו לא פחות.

אור סופרהתעללות מיניתוודי אלן