סטלה המגמרת מקרית גת

מדי יום העצמאות, משודרים בטלוויזיה סרטי הקאלט שלנו, 'אלכס חולה אהבה' וסרטים מסדרת  'אסקימו לימון'. מה שמשותף להם, מעבר לכך שבוימו על ידי בועז דווידזון, הוא המסר המיני שמועבר בהם שהוא, איך לומר, בעייתי בלשון המעטה.

עוד באון לייף:

ב'אלכס חולה אהבה' יש סצנה סמי ארוטית של אלכס, גיבור העלילה ונער שרק חגג בר מצווה, שמגיע לנחם את דודתו לולה, ובסופו של דבר מתנשק איתה וגוהר עליה. התיכוניסטים תוצרת 'אקסימו לימון' באים ישר מבית ספר אל אישה שמכונה: 'סטלה המגמרת', שוכבים איתה ויוצאים כדי לספר לחבר'ה.

אגב ההתרפקות הכה ישראלית הזו שלנו על הסרטים האהובים, אנחנו בוחרים להסתכל הצידה נוכח המיניות המוצגת בסצנות הללו: של אישה מבוגרת עם קטינים. אבל איפה שהסרט נגמר, מתחילה המציאות: פרשיית המין בקרית גת בה המעורבים היו אישה בת 40 ועשרות ילדים בני 13 זכתה ברשתות החברתיות ובתגובות של הטוקבקיסטים לכינוי: 'סטלה המגמרת מקרית גת'. אפילו הנערים עצמם סיפרו בעדויות שנתנו בתקשורת כיצד העבירו ביניהם את המידע השווה זהב הזה שיש אישה מבוגרת שמלמדת את רזי המין ונותנת לכל דורש.

הסצנה שגורמת לנו לצחוק כל פעם מחדש. מומו ב'אסקימו לימון'. צילום מסך

מי שגילמה את סטלה היא השחקנית הוותיקה, זוכת פרס כינור דוד, אופליה שטראל. ללכת ולהגיד לשחקנית שדמות שגילמה לפני שנים "אולי-השפיעה-בעקיפין" על ילדים לאורך השנים לעשות דברים שלא ייעשו, זה לא ממש הוגן. בשטח, לפני שאני מספיקה לנסח מה כדאי לומר, היא מתיישבת מולי ומקדימה אותי: "נהג המונית שלקח אותי לראיון אמר לי: הקול שלך מזכיר לי משהו. אמרתי לו מי אני. ואז הוא ענה לי: 'את שיחקת את סטלה, אה, זה בעצם הסיפור של קרית גת'".

"אני לא נעלבת מהסיפור הזה. שלושים שנה אכלתי עלבונות מהבוקר עד הערב בקשר לסטלה המגמרת. אני לא מתחרטת ששיחקתי את סטלה, אלא מתחרטת שעבדתי כל כך קשה במדינה הזו ויש לי רק עלבונות. אם את הופכת את הסיפור – הרי אנסו אותי חיה, ולא פעם אחת – מיליון פעמים ביום והפמיניסטיות בארץ לא היו מספיק ערניות לקטע הזה. איפה הן?"

 

האשמים האמיתיים בפרשת האונס בקרית גת

על אף חיבתנו הרבה לפשעים מובהקים, המקרה בקריית גת הרבה יותר מורכב. יחד עם זאת, מי שממהר להניף את דגל ה"בסיפור הזה יש רק קרבנות" חוטא לאמת. בסיפור הזה יש גם פושעים אבל אותם, למרבה הצער, אף אחד לא שוקל להעמיד לדין

לטור המלא

 

שטראל שיחקה את סטלה בשנת 1978. הסצנה הזו, שבה אישה בוגרת מפתה את בנצי, יודלה ומומו, הפכה לאחת הזכורות ביותר בסרט שהפך לאחד המצליחים בקולנוע הישראלי, מבחינה מסחרית. מאז, היא מספרת, אנשים, מבוגרים וצעירים כאחד, חושבים שהם פוגשים ברחוב את סטלה המגמרת, על כל המשתמע מכך, ולא אותה, אופליה, כאישה אמיתית, פרטית.

"נערים היו דופקים לי בדלת הבית וכשפתחתי עשו את התפקיד של הנערים מ'אקסימו לימון'. הייתה אישה שבאה וביקשה ש'אלמד את הבת שלה להיות יותר משוחררת עם גברים'. היו בחורים ששאלו אותי אם אני רוצה לדעת עם איזה סבון הם אוננו. מנהלי בנק, כשבאתי אליהם וסגרתי את הדלת, ישר פתחו אותה חזרה בבהלה כי פחדו שאולי סטלה תעשה להם משהו. אני רוצה שתחזרי מיליון פעם על זה שעם שלא יודע להבדיל בין מציאות לבין אמנות אין לו זכות קיום תרבותי בכלל".

הסצנה של סטלה המגמרת חקוקה בזיכרוננו כמשעשעת: אישה יפיפייה וסקסית בעלת מבטא גלותי, שלא שולטת כמו שצריך בשפה העברית (וכמובן בעצמה). בשילוב ההיסוס של בנצי, ה'יקדימה, לעסק' של מומו והטוסיק של יודלה- הסצנה הזו גורמת לנו לצחוק כל פעם מחדש. אולי הגיע הזמן לשאול – מה כל כך מצחיק בה?

שטראל: "שיחקתי אישה שאיבדה קצת את הכיוונים שלה בגלל שהיא עולה חדשה. הכל היה חינני, עדין, לא גס רוח. זה סרט נעורים נוסטלגי ששיווקו כסרט פורנו שלא בצדק. כשהלכתי לפגוש את בועז דווידזון בפעם הראשונה הוא היה מיליון דולר איתי אבל באותו יום, העמידו אותי ליד יפתח קצור כדי לראות מבחינת פרופורציות איך הוא מתאים לידי. אמרתי: 'שלום' והסתכלתי על יפתח וכל מי שהיה בחדר התחיל פתאם לצחוק ואני נעלבתי".

ד"ר הגר להב, מרצה לתקשורת ולמגדר בבית הספר לתקשורת במכללת ספיר ומתמחה בייצוג אונס ואלימות מינית בתקשורת טוענת ש"בכל סצנה כזו, יש ליוצר אפשרות להחליט איך הוא מציג את פני הדברים. אם זה משהו טוב או משהו רע שקרה. ב'אסקימו לימון' הסצנה של 'סטלה המגמרת' מוצגת כ'שיחקנו אותה'. הוא (הבמאי) יכול היה לסגור את הסצנה בשוט שסטלה מתקלחת ובוכה באמבטיה, כדי להראות משהו אחר. הייתה לו את האפשרות לבקר באיזושהי צורה את הגיבורים שלו אבל הוא לא טרח לעשות את זה. הוא צחק על יודלה, הוא הראה שבנצי מתלבט סביב העניין הזה אבל זו היתה סצנה של 'סבבה'. זיכרון ילדות שיש בו אפילו משהו תמים ומרגש שנתפס כטבעי".

יש את ההיא שנותנת ויש אלה שלוקחים. ד"ר הגר להב

לדבריה, הגיבוי החברתי למעשים הללו, מתרחש גם במציאות: "גם בקרית גת, עד שלא היה את החשש מהדבקה באיידס – אף אחד לא עשה עם זה שום דבר כי זה ברור שיש את ההיא שנותנת. וברור שיש את אלה שלוקחים".

שרון הכהן בר, השחקנית שגילמה את דודה לולה בסרט 'אלכס חולה אהבה' (1986), מזדעזעת עמוקות כשאני מציינת שאלכס בסרט היה בגילם של הנערים מקרית גת. הזעזוע לכאורה במקומו: הסצנה עם אלכס אכן מרוככת עשרת מונים מהמציאות המשתמעת בפרשיה בקרית גת. אך בגלל שבסצנה מדובר באישה מבוגרת, קרובת משפחה, בקרבה אינטימית לא דודתית בעליל עם נער צעיר, עדיין זה אמור היה לצרום לנו כצופים.

הכהן בר: "ברור שכאימא יש לי הסתייגות גדולה מהסדרתיות הזו של נערים רבים שהיו עם אישה עם או בלי רצונם בפרשיה בקרית גת. זה נורא משני הכיוונים. אבל לקשר בין סרט למשהו שקרה במציאות זה בעייתי. אם תדברי איתי על 'אסקימו לימון' אז יש שם את סטלה, ושם זה כבר יותר קרוב לסיפור שלכאורה היה בקרית גת-  שבאים כמה נערים והיא מלמדת אותם את סודות המין. זה כאילו שחור על גבי לבן".

יש לך ביקורת על 'אסקימו לימון' בעקבות כך?

"בכלל לא. מאוד נהניתי מ'אסקימו לימון' כנערה והערצתי את הדמויות. אני מעריצה את בועז דווידזון ואת ההתייחסות שלו ואת ההעמדה של שנות החמישים המקצועית והמאוד אותנטית שלו כתקופה בחברה הישראלית".

שום דבר לא היה בכפייה. שרון הכהן-בר בתפקיד לולה ב'אלכס חולה אהבה'

ומה בכל זאת חושבת הכהן על הסצנה הארוטית ההיא שלה עם אלכס? "אני מסכימה שב'אלכס' יש ארוטיקה אבל זה היה מתוך החולשה של הדמות, שבדיוק איבדה את אהבת חייה ואלכס בא לנחם אותה. אין שם שום דבר בכפייה והיא גם דודה רחוקה. כששיחקתי את הדמות פחות ייחסתי לזה חשיבות אבל במרחק של זמן וברור שכאימא לילדים אני מסתכלת על זה כיום קצת אחרת –  אם כי אני לא שוללת ולא מסתכלת על זה בביקורתיות, כי זה נראה לי אנושי לדמות: היא מחבקת אותו, מתנשקת איתו וזה רק ממחיש את הצורך שלה באהבה. אבל משנה לשנה, כשאנשים צופים, ביניהם גם תלמידי תיאטרון שלי, יש איזו תחושה לפעמים שאחרי זה הדמויות גם שכבו זה עם זו ובזמנו זה אפילו לא עלה על דעתי. זה שקהל מדמיין וחושב ורוצה – ואולי גם הבמאי רצה שיחשבו את זה – זה כבר לא תלוי בי".

יש לך שני בנים בגילאי העשרה. איך הם הגיבו כשראו את הסצנה בין אלכס לדודה לולה?

"לבן הגדול עשיתי הכנה מרובה. ילדים אמרו לו 'אמא שלך היתה בסרט' וזה חצי גאווה וחצי לא. ממש הסברתי לו על מה זה לשחק ומהי דמות, ומה זה להיות בדמות וההבדל בין החיים לדמות ואני חושבת שהוא קיבל את זה בהבנה. הבן הצעיר ראה את הסרט בגיל ארבע והוא בכלל לא הבין את המשמעות של הסצנה הזו ובעיקר בכה כי חשב שאני נוסעת באמת, כמו שקורה בסוף הסרט. הם מאוד עושים את ההפרדה בין היותי אימא לבין תפקידי כשחקנית אבל זה כי קיבלו ממני הרבה הדרכה".

לא כל השחקנים ששיחקו בסרטי הקאלט האלה הסכימו להתראיין. האנלוגיה שיצרו הנערים מקרית גת והטוקבקיסטים, אם במקרה או בכוונה, בין דמויות בקולנוע לבין המציאות היא מבחינתם משהו שלא כדאי לכתוב עליו. לרוב, הם האשימו את ההורים שלא שומרים עליהם וטענו שהכל טמון בחינוך בבית.

ד"ר להב: "אחד הגורמים המשפיעים ביותר כיום, בעיקר כשמדובר בדור הצעיר, הוא התקשורת, טלוויזיה, סרטים וכדומה. גם המחקרים מראים שהשפעתה רק הולכת ועולה. בקרית גת ראינו את הילדים מעודדים האחד את השני לבוא 'לעשות את זה'. אם מישהו מהם לא ראה את זה בסרט אז החבר ראה בסרט ובא להגיד לו".

ילדים לא יכולים להבחין בין סרט למציאות?

"ההבחנה של כולנו בתרבות בין סרטים ותקשורת לבין מציאות הפכה להיות מאוד מעורפלת. התכניות הכי פופולאריות הן תכניות ריאליטי שהדבר שהכי לא קיים שם זו מציאות כי מחליטים מראש את מי מכניסים, ומכניסים אותם לתוך מצבים שבחיים האמיתיים בכלל לא קיימים, אז אנחנו כבר מזמן לא יודעים להבדיל".