לכתוב על זה: התקיפה המינית שעברתי

מ.ר. סלע, בשנות השלושים לחייה, היא אחות שמטפלת בנשים. ספרה הכמעט-אוטוביוגרפי לגמרי יצא ממש לאחרונה, בו היא מגוללת את סיפור התקיפה המינית שחוותה. הספר, 'מה שהיה שלי' מביא, בשינויים קלים בלבד, את סיפורה האישי: כמוה, גיבורת הספר, איילת, מחליטה בגיל 21 לעזוב את בית ההורים במרכז ולעבור ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. שם היא שוכרת דירה עם נועם, סטודנט שנה ב', שהופך להיות אחד מהאנשים הקרובים אליה ביותר. שם היא גם חווה תקיפה מינית ברוטאלית ובורחת כל עוד נפשה בה בחזרה לבית הוריה ומנסה, לשווא, להדחיק את אשר חוותה. הספר נפתח בתיאור ניסיון התאבדות, שגם הוא לא זר למחברת.

עוד באון לייף:

סלע בחרה לקרוא לספר: 'מה שהיה שלי' ולא במקרה. "המילה 'שלי' היא מאוד אישית. מאוד בסיסית", היא מסבירה בראיון בכורה לאון לייף. "השם נבחר כדי שכל נפגעת תבין איך הפגיעה השפיעה על הדברים הכי אינטימיים ואישיים שלה ותפעל על מנת להשיג אותם מחדש. הכוונה היא לדברים הכי אישיים והכי רגשיים שמלווים אותן לאורך השנים ונפגעו בעקבות התקיפה: מערכות יחסים, עבודה, אמון בסיסי שנשבר. כל מה שהאמנו בו, שחשבנו שברור שהוא שלנו ונלקח מאיתנו ברגע התקיפה ויש להחזירו".

מתוך הספר:

"המים החמים שוטפים אותי, מטהרים את אירועי אתמול. סימני חבלה צרובים על גופי העירום ופצעי שפשוף טריים מעטרים על ברכיי. אני מניחה את המקלח על הירך שלי ומצמידה אותו אליו, מנסה לגרום לדימום להיפסק. שאריות הדם נושרות ונעלמות עם המים בחור הניקוז שנמצא תחת רגלי.

די…תפסיק…אני מתחננת…קראתי שוב ושוב. אך הוא בשלו, לא שומע את קולי, אינו מתייחס לתפילותיי…קולו ממשיך להתנגן באוזניי, לא נותן לי מנוחה. הוא מתנשף, גונח ומחייך. לעולם לא תהיה לי מנוחה…הוא סימן אותי".

יום אחד ראיתי את התוקף ברחוב

כמעט עשור הדחיקה סלע את מקרה התקיפה, סיפרה רק לחברה בקווים כלליים. מעולם לא הגישה תלונה במשטרה. "הכל חזר אליי, כשיום אחד היה נדמה לי שאני רואה את התוקף ברחוב. בהמשך, החלטתי ללכת לקבל טיפול נפשי. הרעיון לספר הגיע כשכבר הפכתי לאחות ונחשפתי להמון מקרים של נשים שחוות תקיפה מינית ולא מספרות". סלע מספרת כי לא אחת נתקלה בתיקים רפואיים של נשים, ובהם היסטוריה של תקיפה מינית שאותן נשים היו מעוניינו להסתיר, אפילו מהבעל. "ראיתי שנשים רבות נושאות סודות מאוד גדולים ויכולות להגיע להרס עצמי גדול ביותר"., היא אומרת.

"כתיבת הספר היתה לקחת את כל מה שהחזקתי בלב המון זמן ופשוט לפרוק את הכל החוצה. זה היה מאוד מפחיד. ישבתי לילות שלמים וחשבתי עד איזו רמה של פרטים אני מגיעה בספר. התלבטנו, העורכת ואני, האם לתאר את המקרה בפרוטרוט או לתת לקוראים להסיק לבד מסקנות. המציאות, לצערי, עולה על כל דמיון. כתבתי בדיוק מה שעבר עלי בתקיפה עצמה אבל לא הכנסתי את זה לספר. יש סצינה גנוזה וטוב שכך".

יום אחד אספר גם לבת שלי

בעידן בו נשים לא מעטות שעברו תקיפה או הטרדה מינית, דוגמת אודליה כרמון ואורלי רביבו מפרשת קצב, בוחרות להיחשף בשמן המלא, בחרה סלע להישאר באנונימיות, אך הסיפור חזק גם בלי שהיא חתומה עליו בשמה: "לא נחשפתי כדי לא לחשוף את המשפחה ואת הילדים. אני עובדת במקום ציבורי עם כל כך הרבה נשים – ואני מעדיפה שלא יידעו. יש לי ילדה בת שש שיודעת שכתבתי ספר ורוצה לקרוא אותו, אבל אמרתי לה שזה לא לילדים. אני מאמינה שביום מן הימים אני אצטרך לספר לה ולהדריך אותה". סלע לא חושבת שיש כלים נכונים לדאוג ש'זה לא יקרה לך', ויודעת שלא תצליח לגונן על בתה במאת האחוזים כשהיא יוצאת לעולם.

סלע מצטרפת לשורה של נשים שחוו תקיפות מיניות ופרסמו ספר המגולל את סיפור התקיפה. כרמון, שכונתה לימים 'א' ממשרד התחבורה', גוללה בספרה 'אשת הסוד' (כנרת זמורה ביתן, 2013)  את סיפור התקיפה המינית שעברה על ידי הנשיא המורשע באונס משה קצב. שתי נשים נוספות הן  דורית אברמוביץ' וספרה: 'המלך עירום- גילוי עריות במבט פמיניסטי' (בבל, 2005) וליאור גל-כהן שחיברה את הספר: 'המתנה שקיבלתי מאבא' (חממה ספרותית, 2012). וזו רק רשימה חלקית.

וכך כתבה גל-כהן בספרה:

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי"

תגידי את מה שיש לך להגיד

ד"ר עפר גורביץ', פסיכולוג קליני המתמחה בפוסט טראומה מסוגים שונים ובהם תקיפה מינית, סבור שלשפוך את הלב על הדף, הוא יתרון ופתרון. "כתיבה על מה שקרה שקרה לך היא לקיחת שליטה: את כותבת בכללים שאת קובעת. זה להסתכל לשד בעיניים ולהגיד לו: 'אני מנצחת אותך'. זו דרך בעלת יתרון אדיר לעשות עיבוד של הטראומה, אבל זה לא מתאים לכל אחת. בכל מקרה, חשוב גם לדבר עם מישהו ורצוי גורם מקצועי". גורביץ' מספר כי כל המחקרים מראים באופן חד משמעי ששמירה של הסוד והדחקה עלולים להחמיר את המצב הנפשי של הקרבן.

טניה גלבוע, מנהלת מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ?תאיר? תמימת דעים עם גורביץ':"ישנו קושי גדול של נפגעות ונפגעים לדבר על הטראומה שחוו, להעביר אותה למילים. לכן, אני מחזקת את המסלולים האחרים: אם זה דרך פן אמנותי, כתיבה, תנועה או ציור. זה בעצם מעקף של החלק של הדיבור לדרך שמאפשרת ביטוי יותר פשוט של מה שקרה". גלבוע מספרת על מקרים רבים של נשים שהגיעו למרכזי הסיוע בעקבות ספר או כתבה שקראו. לדבריה, הספרים נותנים לנשים נוספות את הלגיטימציה לדבר.

מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית גם הם נוכחים בספר של סלע. בכריכה האחורית מחכה לקוראת הלוגו וכן עמוד שלם של מידע לנפגעות, כולל מספרי טלפון אליהם ניתן לפנות לעזרה – לנשים, גברים, נשים וגברים דתיים וכן נשים ערביות.

מה המסר שלך בספר ובעקבות כל מה שעבר עליך עבור אישה שחוותה ולא סיפרה?

סלע : "שעכשיו תתמודד. שעכשיו תספר. זמן לא יירפא את הפצע. ההתמודדות- כן. היום אני לא חיה את זה יותר. אני חיה את חיי. הצלחתי להתחתן ולהביא ילדים ולמצוא פרנסה טובה. אני לא במקום של לבלוע כדורים ולסיים את חיי אבל בהחלט הייתי במקום הזה בעבר".

"סלע מספרת בהתרגשות על מספר פעמים שנכנסה לחנויות ספרים ושמעה שהספר נמכר ואין אותו במלאי כרגע. "מבחינתי, אפילו אם רק אישה אחת תקרא אותו ובסוף הקריאה תתקשר למספרים שרשומים בסוף הספר ותבקש עזרה ותמיכה- אז עשיתי את שלי".

'מה שהיה שלי', מאת: מ.ר. סלע, אוריון הוצאת ספרים 2014

קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:

לנשים: 1202

לגברים: 1203