כולנו ורד לב

כששמעתי על ההתאבדות של ורד לב הרגשתי כאילו נתנו לי אגרוף לבטן. האוויר יצא ממני בבת אחת, לא הצלחתי לנשום סדיר, לחשוב סדיר. הלב שלי דפק מהר.

התקשורת המרכזית לא היא זו שכתבה על ההתאבדות. ישבתי במשרד מול הפייסבוק כשפתאום הרשת הופצצה בהמוני סטטוסים זועמים, צילומי מסך, תמונות פרופיל שמשתנות לזכרה. זרים של פרחים שמכסים את הפייסבוק כאילו היה בית עלמין. הכל קרה בבת אחת.

זעם, היתה תחושה אחת שעלתה מהפוסטים, אכזבה עמוקה הייתה תחושה אחרת. רצון לנקמה. עצבות הרבה פחות. אולי כי נמאס לנו כבר להיות עצובות.

לא הכרתי את ורד. מעולם לא נפגשנו. אבל כמי שפעלה לשינוי בתחום של יחס הרשויות לפגיעה מינית, שמענו זו על זו. במובנים רבים החיים שלנו התנהלו בקווים מקבילים, עם היסטוריה דומה במקצת אבל תוצאות אחרות לגמרי. כשקראתי שורד לב התאבדה הרגש שהכה בי בעוצמה הרבה ביותר היתה ההכרה שמאד בקלות זו יכלה להיות אני. אולי רק החלטה אחת, חרצה גורלות מי לשבט ומי לחסד, הפרידה ביננו, שינתה את מהלך חיינו, קבעה מראש תוצאה ידועה מראש.

רק במקרה, החלטה שרירותית, אפסית, חיצונית, מונעת ממניעים שאין בהם דבר וחצי דבר עם צדק או עם חמלה, הפנתה אותה לכיוון אחד ואותי לאחר ובאותה מידה זה יכול היה להיות לגמרי ההפך. ורד היתה כותבת לכן עכשיו במקומי.

 

ככה נראית קרבן תקיפה מינית

ברור לי שעבור רבים מעורכי החדשות, התמונה של צעירה מקופלת בפינת החדר על הרצפה ומכסה את פניה עם הזרוע היא בסך הכול תמונה ממאגר תמונות שאמורה ללוות כתבה על תקיפה מינית ועדיין, זהו דימוי שאין חוטא ממנו לאמת.

אני יעל, נפגעתי מינית בילדותי על ידי אבא שלי, כך אני נראית

לטור המלא

 

במהלך ההליך המשפטי שעברתי ידעתי וגם אמרתי לסובבים איתי, שאם זה לא יגמר "כמו שצריך" לא אוכל להמשיך לחיות. שאם נידונתי לחיים של מעגל שלא נסגר, כאב שאינו מרפה, אי צודק מנקר ומכרסם, אלו חיים שלא ארצה לחיות אותם. הייתי רצינית, ורק צירוף נסיבות מסוים, קומבינציה של דברים קטנים, דבר זניח במקום אחר הביא לכך שאני עדיין חיה ושאני עדיין כאן. ניסיון ההתאבדות שלי נכשל ושלה הצליח. באותה מידה יכולנו בקלות להתחלף בתפקידים. האם אני בחרתי בחיים? לא. רק בחרתי להפסיק לנסות למות. אני הייתי תבוסתנית וורד נחושה ממני. אני מכבדת ומבינה את ההחלטה שלה. החיים ארעיים. החיים אקראיים. נראה שאנחנו משפיעים על גורלם אבל התוצאה הסופית תלויה בהגרלה.

ככל שהמשכתי לקרוא על ורד לב ועוצמת התגובה למותה הלכה וגברה הבנתי שאולי הסיבה שמותה מעורר בנו רגשות עזים, שונים, בעוצמה רבה כל כך היא בשל ההכרה הזו. לא רק אני ישבתי מול המחשב והכרתי בכך שזו יכלה להיות אני. נשים רבות ישבו מול הידיעה על מותה וקראו ידיעה על מותן. הן קראו על סופה והסרעפת שלהן התכווצה פתאום, היה קשה להן לנשום, הן חשבו על החיים שלהן וידעו שבמידה רבה הן דומות לה הרבה יותר משונות ממנה. גם הן-היא. כל אחת מאיתנו קרובה לאותם תהום שחורה הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להודות. אם היינו מודות בזה, לא היינו יכולות להמשיך לחיות כי היינו  ורד לב.

רק פרטים אזוטריים מפרידים ביננו לבינה. זה היה יכול לקרות לכל אחת מאיתנו. כל אחת מאיתנו נדרשה לחשוב מה הייתה עושה אם זה היה אביה. כיוון שאחת משבע נשים היא קורבן לגילוי עריות, עבור רבות מאד, זו לא שאלה תיאורטית. מה היינו עושות אם המשטרה והפרקליטות היו מזלזלות בנו? כיוון שרבות חוו זאת, אנו חשות הזדהות עם הנושא. כיצד היינו נוהגות אם המשפחה היתה מתכחשת לנו, החברה מפנה לנו עורף, היינו לבד מול מערכת דורסנית שרומסת אותנו בשרירות לב.

מה היינו עושות אז?

היינו הופכות לורד לב.

התגובות על מותה של ורד לב הן בעוצמה שטרם חוויתי והכרתי. במותה היא הפכה למה שהיא לא הייתה בחייה-חלק מאיתנו. אני מרשה לעצמי לבכות עליה אף על פי שלא הכרתי אותה. אני לא מתביישת לבכות עליה, להרגיש שאני בוכה על עצמי. באותה מידה יכלה היא לשבת כאן מול מחשב ולכתוב-אילו דברים היו אחרת.

היא אני ואני היא.

ורד לב היא כולנו וכולנו ורד לב.

בשבת תתקיים עצרת לזכרה של ורד לב ז"ל