אורלי וגיא בשירות האנס משה קצב

אורלי וילנאי וגיא מרוז לא פעם נרתמים לשורות תרבות האונס, ומתעקשים להציג את המציאות ככזו שבה נשים שמוטרדות ומותקפות מינית יכולות בנקל להכניס את הגבר שפגע בהן לכלא, בעוד הוא עומד חסר אונים מול מערכת שהיא פרו-נשים באופן קיצוני. אשר לנפגעת, אליבא דמרוז ווילינאי, היא ממשיכה את חייה, בעוד חייו של הגבר נהרסים כליל. מעת לעת בא מישהו כמו אייל גולן ו/או נתן אשל שביחס אליהם וילנאי ומרוז מתבטאים אחרת, אבל בסך הכל, בשם האמת, הם עושים אחלה שירות לתרבות האונס.

אמש, בפרק פתיחת העונה של תכנית ה?תחקירים? שלהם, הם היו חייבים לברר מה בדיוק קרה שם בין קצב לנשים שאנס, תקף והטריד מינית. העובדה שמשה קצב הורשע, לא הפריעה להם. הם בטוחים שהוא עשה משהו, אבל וילנאי לא בטוחה שממש אפשר לקרוא לזה אונס. כי ברור שזה מה שחשוב – אם הייתה חדירה או לא.

מה הניע אותם לעשות "תחקיר" על המשפט של קצב, ולפקפק בפסקי הדין של שופטים במחוזי ובעליון? הסיבה הרשמית היא הפער בין עסקת הטיעון שהוצעה לקצב, בה האישום היה קל מאוד, ובין האישום הסופי, שכלל שני סעיפי אישום באונס. הסיבה הלא רשמית: מרוז ווילנאי מרגישים שהיד קלה מדי על ההדק ביחס לגברים שמואשמים בעבירות מין.

העובדה ש-70-80% מהתלונות שנשים מגישות במשטרה נסגרות ולא מגיעות לפרקליטות; ששניים מתוך שלושה תיקים על עבירת אונס נסגרים ולא מגיעים לבית המשפט; שרק 20% מהנפגעות מגישות תלונה במשטרה; ושבשנת 2014 המשטרה הציגה את נתוני תלונות השווא, שעמדו בסך הכל על 25 תלונות, שמתוכן 13 תלונות היו של גברים כלפי נשים, ולא כולן היו על עבירות מין – לא מערערת את תפיסת העולם שלהם. על בסיס תפיסת העולם הזו מרוז יכול להגיד שהמקרה של קצב זה לא המקרה הקלאסי של הגבר החף מפשע שהואשם על לא עוול בכפו. אז מה אם המקרה הקלאסי הוא גבר שלא מואשם כלל, ומתנהל בחופשיות בעולם?

האמת היא, שלמרות שאורלי וגיא מפגינים פעם אחר פעם מחויבות אדוקה לתרבות האונס, אתמול הם קצת עשו טובה לנשים נפגעות אלימות מינית. אנו מכירות את התסריט שבו אישה שלא מגישה תלונה במשטרה, מואשמת בכך שלא הגישה תלונה. אנחנו גם יודעות שאם הפרקליטות החליטה לסגור את התיק – מכל סיבה שהיא – אז ברור לכולם שהגבר זכאי והאישה שיקרה. ובאופן כללי, אומרים לנו חדשות לבקרים שאם אין אישום, אז אי אפשר להאמין לנו, כי מערכת המשפט אמונה על הצדק, ורק היא תקבע אם אדם אשם או לא.

אל מול הטענות הללו באים כעת מרוז ווילנאי ואומרים לנו שבשורה התחתונה זה לא ממש משנה גם מה בית המשפט אמר. הרי גם אם יש אישום חד משמעי, על ידי שתי ערכאות משפטיות כנגד אנס, עדין יבואו ויערערו על אשמתו, ויציגו את הנפגעת כמי ש?עדותה מחוררת?. אמנם בין לבין, בשביל לשמור על תדמית נייטרלית, וילנאי תשוב ותדגיש שידוע שנפגעות אונס מתקשות לזכור, ושהן לא פעם מדחיקות את שנעשה, וחוזרות לפגוש את האנס כדי לנסות ולתקן את שאירע להן, ושכל הסיבות שבגינן הם מטילים ספק בעדותה של א' ממשרד התיירות הן סימפטומים של תקיפה מינית. אבל בשורה התחתונה הסימפטומים הללו בדיוק הם שמונעים מהם להאמין לנפגעת, אז זה לא יותר ממס שפתיים.

אז במובן מסוים אני לא יכולה אלא להודות לוילנאי ומרוז שהבהירו לכולנו שזה לא באמת משנה אם הגשנו תלונה ומה החליט בית המשפט. בסופו של יום, כך או כך, לא יאמינו לך. וגם אחרי שנים רבות ימשיכו להכפיש את שמך. ילכו ויראיינו גברים רבים, ביניהם הפרקליטים של קצב. ולמול אחד מהם, עו?ד יהושע רזניק, תהרהר וילנאי באפשרות שיש היום בישראל שש נשים שהולכות לישון כל לילה בידיעה שהכניסו אדם חף מפשע לכלא. ותלחץ על רזניק עוד ועוד, עד שיאמר שכך הדבר. איך וילנאי ומרוז וכל הפמליה שראיינו אתמול כדי להגן על קצב ישנים בלילה? למה אף אחד לא מזדעזע מספיק מהמספרים הגבוהים של מספר הנשים שמוטרדות ומותקפות כל יום, שעה-שעה? למה וילנאי לא מרגישה קצת לא בנוח שבעודה מראיינת קולגה לשעבר של א' ממשרד התיירות, הסאבטקסט של התשובות שלה הוא שהסממנים לכך שאישה היא לא אמינה הם אסרטיביות ושאפתנות? לתרבות האונס התשובות.

כשוילנאי ומרוז באים לפגוש את קצב בצאתו לחופשה מהכלא (למרות שזכות זו שמורה למי שהודו בעבירה שביצעו אותה, וקצב לא הודה מעולם) הם מביימים סצנה מביכה, בה הוא יוצא מהכלא עם שני ספרים ביד. "מה אתה קורא?" שואלת אותו וילנאי. "זה ג'ון גרישם, ההודאה", משיב קצב. "על מה זה?", שואלת וילנאי. קצב מגמגם, ברור שלא קרא את הספר מעולם, ואז מתחילה קריינות שאומרת כי הספר עוסק בגבר שאנס נשים רבות, ושאף אחד במערכת המשפטית לא מאמין לו שעשה זאת. הסצנה החובבנית הזו נמצאת בתחילת ה?תחקיר?, שמסתיים עם הטענה שעד שלא נשמע מקצב מה קרה שם, לא נדע לעולם את האמת. כי ברור, שרק הודאתו שלו יכולה לעשות סדר בדברים. וכדי שיהיה ברור עד כמה האמת של הנפגעת היא מה שלא רלוונטי למרוז ווילנאי במרדף שלהם אחרי האמת, בסוף התכנית מוצגת התגובה שלה, ואז אנחנו מגלות שהם פנו אליה לקבלת תגובה רק לאחר שהתכנית נערכה. כלומר, אף אחד לא חשב שיש מקום לפנות אליה, ואו למי ממקורביה, כדי שתשמיע את קולה. אחרי ככלות הכל, זה היה יכול לפגוע במגמתיות של ה"תחקיר".

 

*הנתונים באדיבות ?אחת מתוך אחת? שפנו לפרקליטות מתוקף חוק חופש המידע לצורך איסוף נתונים על סגירת תיקים בעבירות של אונס. הנתונים המלאים שנאספו על ידיהן הן מצד הפרקליטות והן מצד המשטרה יוצגו בכנס ?כל מה שרצית לדעת על הגשת תלונה על עבירת אלימות מינית? שיתקיים ביום שישי, ה-20 בינואר, במכללת תל אביב יפו.