עדויות מצמררות: הפליטות מסוריה מדברות

במרחק שעות נסיעה בודדות מתרחשת מלחמת אזרחים שמבעירה את האדמה וקורעת לגזרים את העם הסורי. ומתי אנחנו שומעים עליה? כשכמות הפליטים באירופה (אלא מה?) מגדישה את הסאה, או כשהיא זולגת אל מעבר לגבולנו ומהווה איום ישיר על חיי אזרחינו. כמו תמיד, אנחנו כמעט ולא נותנים למרחק הגיאוגרפי בין ישראל לאירופה לבלבל אותנו, ומתייחסים למה שקורה סביבנו רק כשזה נופל עלינו מהשמיים.

עוד באון לייף:

העובדה שלחלקנו יש היסטוריה משותפת עם האנשים שנלחמים עכשיו על חייהם, פחות מחמש שעות מתל-אביב, נעלמת מאיתנו. הכורדים בסוריה, למשל, נאבקים למען זכותם להגדרה עצמית – ומי מאיתנו בכלל זוכר שעד לא מזמן, הסיפור שלהם היה גם של היהודים הכורדים? העושר התרבותי של חאלב, שהייתה משכנה של קהילה יהודית מפוארת, נהרס כמעט לגמרי ואיתו גם המורכבות. דקויות נמחקו, ניואנסים שוייפו והבדלים הואחדו ועכשיו הם כולם סורים עבורנו, שנוכחותם בחיינו מסתכמת בפחד מהרצון של מנהיגיהם (ושל חלקם) להשמיד או לגרש אותנו.

ילדה פליטה בגבול טורקיה-סוריה. צילום: shutterstock

למרות שבמרחק לא רב – קפיצה קטנה במונחים של מדינות יותר גדולות ומוקפות פחות אויבים וזרים – מתרחשת מלחמה שתשנה את פני האזור כולו, שהיא אסון הומניטרי והיסטוריה בהתהוות, אנחנו שומעים מעט מאוד קולות משם. לא את אלה של אדוני המלחמה, ולא את אלה של האנשים והנשים שחייהם התהפכו על פיהם, לא רחוק מירושלים. בשבועות האחרונים שוחחתי עם שתי נשים, ממוצאים אתניים שונים, בגילאים שונים ובמצב משפחתי שונה, עם מכנה משותף אחד: שתיהן אזרחיות סוריות שהגיעו לגרמניה אחרי שנמלטו מהמלחמה בחיפוש אחר חיים טובים יותר. אלה סיפוריהן.

נינה

נולדתי וגדלתי בקמישלי. החיים שלי היו נורמליים. אחרי שסיימתי תיכון הלכתי לאוניברסיטה בחאלב. בקמישלי היו שתי אוכלוסיות, נוצרים ומוסלמים, אז התרבות הייתה משתנה בהתאם. בחלק שלנו, הנוצרי, היו חיים פתוחים וחופשיים אבל גם מסורות. כנערה לא הורשיתי ללכת לשום מקום לבד בלילה, אלא אם היה לי מלווה גבר. אבל מעבר לזה, יכולתי לעשות מה שרציתי: לצאת עם חברות, מסיבות, לשבת בקפה, לטייל בעיר.

חאלב היא עיר גדולה עם פרספקטיבה מאוד שונה. את פוגשת המון אנשים חדשים, תרבויות שונות. כל המסורות שהיו בקמישלי היו גם בחאלב אבל היה בסדר להחזיק בקבוצה גדולה של חברים שיש בה בנות ובנים ביחד. בחברה הנוצרית זה מקובל להיות חברה של בנים, אבל לא בקטע של חבר הכי טוב שהוא גבר. כלומר, כזה שאין לך מערכת יחסים רצינית איתו. זה חייב להיות בקבוצה. אחרת יתחילו שמועות ואת תרגישי כבולה.

ביום טיפוסי, אחרי שסיימתי באוניברסיטה, נהגתי ללכת עם חברות לאכול או לשתות משהו או לפארק ואז הולכת הביתה, לומדת קצת (או אולי לא) וקוראת או רואה טלוויזיה. בסופי השבוע הייתי נוסעת הביתה. לפעמים הולכת לתיאטרון או לסרט עם כל החברים שלי.

המלחמה התחילה בשנת הלימודים האחרונה שלי. בהתחלה, שמעתי על זה ברדיו, אנשים התראיינו ודיברו על הפחדים שלהם. היינו צריכים לחשוב על כל דבר שרצינו לעשות עשרים פעמים לפני שעשינו אותו, אפילו אם זה ללכת לבית קפה לפגוש חברות או ללכת לאוניברסיטה. נאלצתי לחשוב כל הזמן, מה הדרך הכי טובה להגיע לאוניברסיטה? האם כדאי לי לקחת אוטובוס? אבל יש הרבה אנשים על האוטובוס. האם כדאי לקחת מונית? אבל אז אני אהיה לבד במונית. אי-אפשר היה לנחש איך הבן אדם שמולך חושב וזו הנקודה שבה נהיה קצת יותר קשה לחיות בבטחה. עם הזמן זה נהיה יותר ויותר מסוכן.

פליטים בגבול טורקיה-סוריה. צילום: shutterstock

בהתחלה כל האנשים שהיו עם אסד דיברו בגאווה על מה שהצבא עשה ואנשים שהיו נגד המשטר, כמוני, שמרו על שקט. השנאה שפיתחתי אליו לא הגיעה ברגע. היא נבנתה לאורך שנים כי כשאת מסתכלת על הדברים מבחוץ, הכל בסדר והחיים טובים ויש לנו חופש ביטוי, כביכול. אבל במציאות זה לא ככה. זה היה ההיפך הגמור. ידענו, למשל, שעיתונאי שיביע דעה עצמאית, ייעלם מתישהו או שיהיו לו בעיות אבל לא יכולנו לדבר על זה. אז אני לא חושבת שהוא והמשטר שלו הם הפתרון הכי טוב לסוריה.

המצב הזה הסלים והוביל לתחילת המהפכה. האופוזיציה התחילה למרוד ולפגין בצורה לא אלימה והתשובה ממשטר אסד הייתה פשוט "תירו בהם". היום אף אחד כבר לא מבין מה קורה שם. זה התחיל כמהפכה לא אלימה אבל אחרי חודשיים אנשים התחילו למות. בהתחלה  היו עשרות אנשים ואז מאות ואז אלפים ועכשיו מאות אלפים.

מאחר שהייתי אישה לבד, שמרתי את הדעה שלי לעצמי. אי-אפשר לדבר באופן חופשי עם חברים, כי את לא יודעת מה הבן אדם השני חושב. אפילו אם אתם חברים קרובים, אם דעתם שונה משלך, החברות תיהרס. אז אחרי שהכל הסלים, התרחקתי מהחברים שלא חלקו איתי את האמונות שלי. אפילו הפסקנו לומר שלום זה לזה ברחוב. כל קבוצות החברים שהיו לי השתנו לכדי קבוצת חברים חדשה שחולקת את אותן דעות.

כשאימא שלי לא הצליחה לקבל את העבודה שלה בחזרה, המשפחה שלי החליטה שאין לנו יותר חיים בסוריה. היא הייתה מורה וניסתה לחזור לעבודה חמש פעמים ובכל פעם דחו אותה מסיבה אחרת. בפועל זה היה בגלל הדעות שלה. ההורים שלי כבר לא יכלו לספק לי ולאחים שלי חיים נורמליים. הם חששו שהם לנצח יחיו בפחד ושאולי היום זה היום בו הילדים שלהם ימותו אז הם החליטו לברוח לגרמניה.

פליטים מסוריה בתחנת רכבת בהונגריה. צילום: shutterstock

אני נשארתי בסוריה כדי לעזור לאנשים ולסיים את האוניברסיטה. השתייכתי ל"ארגון דמוקרטי אשורי" שידוע כאופוזיציה, ושמרתי את מערכות היחסים שלי בקבוצת החברים שהשתייכו לארגון הזה. ניסינו לעזור לאנשים שבאו לעיר שלנו לחפש בטחון, לארגן סלי עזרה ולמצוא בתים ועזרה רפואית למי שצריך. הרופאים בארגון ניסו לארגן קורסי עזרה ראשונה והנחיות להתנהגות במצב חירום.

חזרתי לקמישלי. האוניברסיטה הייתה במרחק חמש שעות וחצי נסיעה ונהיה קשה להגיע לשם לבד. לא היה לי אף אחד שיבוא איתי לחאלב ולא רציתי לבקש ליווי מהגברים שהכרתי כי באותו זמן כולם נגררו לצבא או נלקחו שבויים ולא רציתי להרגיש אשמה אם משהו יקרה. חיי אדם לא שווים כלום עכשיו בסוריה. יש המון נקודות מעבר בדרך ואת לא יודעת אם זה צבא אסד או המורדים, ושניהם מסוכנים. הייתי רואה אקדח ואוטומטית מרגישה שאני הולכת למות.

במשך שבוע או שבועיים לא היה לנו חשמל למעט כמה שעות. אי אפשר לחיות ככה. בחורף היה הכי גרוע כי לא היה לי איך להתחמם בדירה ששכרתי אז שכבתי מתחת לשש או שבע שמיכות. קיבלתי מים רק פעם בשבוע והייתי חייבת לאחסן הרבה מיכלים גדולים כדי שיהיה לי מה לשתות. ואלה עוד תנאים טובים.

פליטים סורים במינכן, גרמניה. צילום: shutterstock

החלטתי לעזוב כשכבר לא יכולתי להגיע לחאלב כדי לקחת את התעודה שלי, כדי שאוכל להוכיח שיש לי תואר. כשאת לא יכולה לקבל עבודה כי אין לך תעודה, ואת לא יכולה להגיע לקחת את התעודה שלך, זה כמו מעגל ריק. הרגשתי חסרת אונים. מה אעשה? אפתח את הפה ואוכל אוויר? לא הייתה לי שום הזדמנות להתחיל מחדש, גם אם רציתי. לא נותר שם כלום. אז החלטתי להתחיל חיים אחרים.

ניסיתי לקבל ויזה בצורה חוקית. אחרי שנדחיתי פעמיים החלטתי למצוא דרך אחרת. מצאתי מבריח שהיה יקר, אבל הבטיח דרך בטוחה. שלושת הימים של הדרך מביירות עד פרנקפורט היו הכי מפחידים בחיים שלי.

אני עדיין שומעת את החדשות משם אבל אני מפסיקה באמצע. קשה לי. אין לי קשר עם המשפחה והחברים שנשארו בסוריה. הקשר האחרון שהיה לי עם חברה מקמישלי היה לפני חמישה חודשים. איכשהו היא השיגה חיבור לאינטרנט וכתבה לי שהכל בסדר, כלומר הרבה יותר גרוע אבל אנחנו עדיין בחיים. ניסיתי ליצור איתה קשר שוב וכלום.

ואני? אני מקווה שאוכל לחזור למדינה שלי ולקבל את החיים הקודמים שלי בחזרה. אבל אני יודעת שזה לא יקרה. אלה רק משאלות.

טורין

אני בת 42, מעפרין, עיר של כורדים ליד חאלב. יש לי שני ילדים, בני 11 ו-13. אני מורה לאנגלית ובעלי עורך-דין.

לפני המלחמה המצב התחיל להשתפר וקיבלנו זכויות, אבל המלחמה קטעה הכל, כמו סיוט. בהתחלה זה היה באמת בשביל חופש, אבל אחרי חודשיים, כשנסעתי מחאלב לעפרין, ראיתי גברים עם זקנים ובגדים אסלאמיים מסורתיים ואמרתי לבעלי, זו לא מהפכה. אם זו הייתה מחאה אמיתית, לא היה צריך ללבוש בגדים אסלאמיים. המורדים פנו לדת והם דורשים להחזיר את סוריה לעידן האיסלאם. בנוסף, אני לא חושבת שזה יהיה כמו קודם, זה יהיה גרוע יותר. יש לנו פתגם, כשיש יותר משני תרנגולים, זה הורס את הלול. ובסוריה אין שני תרנגולים, יש יותר. אף אחד לא חושב על סוריה, כל אחד חושב על עצמו, רוצה להיות הנשיא. המורדים לא לומדים, לא קוראים, רק אומרים שהם מוסלמים. אבל הם לא באמת. לא כתוב בקוראן להרוג אנשים.

פליטות סוריות בגבול טורקיה- סוריה. צילום: shutterstock

יום אחד בעלי קיבל זימון לבית-משפט כי מישהו נתן עדות שהוא עם המורדים. לפעמים בעלי דיבר על זכויות הכורדים, אבל הוא לא עשה משהו נגד אף אחד. זה מפחיד, כי הם יכולים לעצור אותו והוא לא יחזור אף פעם הביתה. המורדים גם לא אוהבים אותנו כי אנחנו כורדים. כשהוא הלך לשם אמרו לו, אנחנו יודעים שאתה אדם טוב, אבל שלחנו את העדות למשטרה, הם ילמדו את המצב שלך ויחליטו אם הם מאמינים לך או לא. אולי כן אולי לא. זה עניין של מזל. עוד לפני כן, הוא חשב לעזוב בגלל הלימודים של הילדים, אבל לא החליט סופית. כשזה קרה הוא החליט שזה הזמן לעזוב את סוריה כי לא היה לו סיכוי. הוא גם כורדי וגם עורך-דין וגם אם ימצאו אותו לא אשם, המורדים מאמינים שכל עורכי-הדין עם הממשל.

נסענו לטורקיה וניסינו להמשיך משם לגרמניה ביחד אבל לא הצלחנו. הצעתי שנחזור לסוריה אבל הוא סירב כי כבר היה בלתי אפשרי לנסוע שם בבטחה. יש כוחות מורדים וכוחות של אסד בכל מקום. היום כשאת רוצה לנסוע ממקום למקום, את חייבת לכסות את הראש. גברים לא יכולים ללבוש ג'ינס או להסתובב עם שפם. המורדים מורידים להם אותו, כי זה נחשב אירופאי והם מאמינים שכשאדם מאמץ סממנים כאלה הוא לא מוסלמי. בסופו של דבר, חזרתי לסוריה עם הילדים והוא נשאר בטורקיה. אחרי שבועיים ביקשתי ממנו לחזור אבל הוא אמר שהתהליך מתקדם אז הסכמתי ונשארתי בסוריה לבד. זה היה קשה, אבל לא הייתה אפשרות אחרת. לא יכולתי לטוס בלי ויזה או לסכן אותנו עם דרכון מזויף, בגלל הילדים. אז נשארתי בחאלב וחיכיתי שהוא יגיד לי מתי תהיה לו אשרת שהייה בגרמניה. כשהוא הגיע לגרמניה, הוא סיפר לרשויות על המכתב וקיבל אשרה. אחר כך הוא עשה בקשה לאיחוד משפחות והגענו לפה באופן חוקי.

שלט מסביר פנים לפליטים שהוצב בברלין. צילום: shutterstock

שנינו עושים קורס גרמנית אבל הילדים כבר מדברים גרמנית הרבה יותר טוב מאיתנו. הכל הפוך מבחינתי. איבדתי את העבודה שלי, בעלי איבד את העבודה שלו, איבדנו את הכסף שלנו. איבדנו את הבית שלנו. אבל זה טוב לילדים. השארתי את כל החפצים שלי מאחור כי כשאיבדת הכל, את רק רוצה להישאר בחיים ושהילדים והמשפחה שלך יהיו בסדר. מה תקחי?

המשפחה של בעלי עדיין בסוריה וזה ממש קשה בלי מים וחשמל והכל יקר. הם נלחמים עם הכל. דמייני את עצמך בלי מים למשך חודש או חודשיים. אני לא מצליחה לדמיין את זה אפילו למשך יום. כולם נהיים מבוגרים יותר מגילם. לפני המלחמה הרגשתי בת 25. עכשיו אני מרגישה בת 50. כשהגעתי לכאן פתאום קלטתי שבחמש השנים האחרונות לא חייתי כי חשבתי רק על איך להשיג אוכל או איך לשמור על עצמי שמשהו לא יקרה. שלוש פעמים הייתי ליד נפילת פצצות. את מרגישה שמתת וחזרת לחיים. ראיתי את הפצועים וההרוגים וזה היה נורא. אחותי מספרת שהיא מתעוררת משינה בצרחות מדי פעם. אני ישנה עם הילדים כבר ארבע שנים כי הם מפחדים.

בפעם הראשונה שנפלו פצצות באמצע העיר והכל רעד הבת שלי התעוררה בצרחות אז יותר לא נתתי להם לישון לבד. עכשיו אני מנסה לבנות פה חיים חדשים ואני מתחילה מתחת לאפס. אני מקווה שאמצא עבודה ושהאיש שלי ימצא עבודה, אבל ההורים והאחים שלי לא בסדר. כשאני אוכלת, אני זוכרת שהמשפחה שלי לא אוכלת. אני לא מרגישה שמחה, כי איבדתי את הכל.