שוטר לבן אקדמאי הורשע באונס 13 נשים שחורות

ביום חמישי, ה-14 בינואר, נשפט השוטר דניאל הולצקלאו ל-263 שנים בכלא. מספר השנים הרב שגזר עליו בית המשפט באוקלהומה נבע הן ממספר הקורבנות הגדול – 18 במספר, ומהאופן שבו בחר הולצקלאו את הקורבנות שלו. המשותף לכולן הוא צבע עורן. הולצקלאו אנס רק נשים שחורות. ולמעט אישה אחת מבין קורבנותיו, כולן גרו בשכונות העניות שבהן היה מבצע הולצקלאו את הסיורים שלו. בנוסף לכך, ולא במקרה, לכולן היו גם תיקים במשטרה. שלוש העובדות הללו ביחד הפכו אותן לקרבן המושלם – זה שלא ילך להתלונן, וגם אם ילך להתלונן, יזכה למינימום אהדה ואמון מהציבור. לא במקרה הפעילות הסדרתית של הולצקלאו נגד נשים נחשפה כאשר טעה בזיהוי הקרבן שלו, אישה בת 57, שלא היתה מאותו המעמד ולא היו לה תיקים במשטרה. תלונתה שלה הובילה למבול של תלונות שבסופו נגזר עליו גזר הדין החד משמעי הזה, שמשמעותו ריצוי כל כל יום שנשאר לו מחייו בכלא.

 מעבר למספר הגבוה של שנות המאסר שנגזרו על הולצקלאו, העובדה כי מדובר בשוטר לבן בן 29, בעל תואר בצדק פלילי מאוניברסיטת מישיגן, שקיבל מלגה ללימודיו כשחקן פוטבול, הופכת את גזר הדין הזה למשמעותי אף יותר. בימים כתיקונם, ועל אחת כמה וכמה בארה?ב שבה העליונות של הלובן שרירה וקיימת גם היום וגם עם נשיא שחור, הסיכוי שמערכת המשפט תאמין לנשים שחורות עניות בעלות תיקים במשטרה, ולא לשוטר הלבן והמצטיין שעומד מולה וכל עתידו לפניו, הוא קלוש. לאור זאת גזר הדין הזה מייצר אמירה שמהדהדת שוויון בפני החוק – כזה שלא מבטיח לגברים לבנים ממעמד בינוני גבוה לצאת פעם אחר פעם חפים מפשע בעוד הקרבנות שלהם, הלא לבנות ומהמעמדות הנמוכים נתפסות כמי שהאמת אינה חלק מה-DNA שלהן.

העובדה כי לשם שינוי הצבע והמעמד של הנאשם לא בלבלה את חבר המושבעים במשפט הזה, וכי השופט טימותי אנדרסון לא נתן לאלה להמתיק את עונשו של הולצלאו, היא מבורכת, אבל לא מובנית מאליה. ולמולה אי אפשר שלא להסתכל על ישראל, ועל האופן שבה זכאותו ואשמתו של אדם נקבעים כאן פעמים רבות בהתאם לצבע והמעמד שלו, בעוד אמינותן של הקרבנות נשפטת בהתאם ליחס בין צבען ומעמדן שלהן לאלה של הנאשם. גזר הדין שנגזר על יניב נחמן היווה ככל הנראה את אחד משיאיה של הגזענות שפושה בבתי המשפט הישראליים. אלה, גם כאשר אין להם ברירה אלה למצוא את שעומד מולם אשם, מוצאים פעם אחר פעם סיבות שונות ומקוריות כדי להמתיק את עונשם של אלה שהן בצבעם והן במעמדם דומים להם.

אין בכך כדי לומר שאמינותן של נשים נפגעות אלימות על כל צורותיה אינה מוטלת בספק, פעם אחר פעם, ואין בכך גם כדי להפוך גברים לא אשכנזים לחפים מפשע רק בגלל צבע עורם ומעמדם, אבל אי אפשר גם להתעלם מכך שהאחרונים הם אלה שככל הנראה לא רק יימצאו אשמים, אלא גם יבלו יותר זמן במאסר מהשותפים להם לתפיסתם המעוותת של נשים. ובמילים אחרות, אם את מחפשת צדק במערכת המשפט הישראלית, כדי להתחיל בבחינת הדמיון והשוני בין הנאשם לשופטים בישראל.

מערכת המשפט מסונוורת מלובן ועמוסה בטסטוסטרון

לאור העובדה שמערכת המשפט שלנו מסנוורת מרוב לובן ועמוסה בטסטוסטרון, האם מישהי יכולה להעלות בדעתה גזר דין דומה לזה של הולצלאו שנגזר על גבר אשכנזי, בעל תואר ראשון, עובד מדינה וספורטאי מוצלח, שמואשם על ידי נשים מזרחיות באונס? האם אפשר לתאר כיצד היו מסתכלים השופטים על שורה של נשים, יוצאות ברית המועצות, שנתפסות בארץ כמי שהזנות היא חלק מפוטנציאל שלהן, בעודן מושוות לגבר המוצלח שאותו האשימו באונס? או נשים אתיופיות, או נשים דיירות דיור ציבורי? או – על אחת כמה וכמה – נשים פלסטיניות, שמאיישות באופן קבוע בישראל את עמדת האוייב, ולכן האפשרות שהאמת תהיה בצדן, ולא בצד היהודי, נתפסת כקלושה עד בלתי אפשרית?

מעבר לאי-הצדק שטמון במערכת משפטית שהצבע והמעמד משפיעים פעם אחר פעם על אופן השיפוט שלה (מי אמר אתי אלון?) הרי שבסופו של יום, לגזענות של השופטים, שכמובן זוכה לרוח גבית ועידוד מצד התקשורת הישראלית, יש מחיר כפול. בעולם שבו האמינות שלנו באופן כללי מוטלת בספק, איך נוכל לשכנע את מי שחברים בקהילות שחבריהן נמצאים אשמים פעם אחר פעם, שלמרות אי-השוויון במערכת המשפט בישראל, חברי הקהילות שלהם שהואשמו על ידי נשים באלימות מינית, ככל הנראה עשו זאת? שלמרות שרק חברות ב- Boys club של מערכת המשפט יכולה להבטיח לך חפות או עונש ממותק כאשר יש יותר מדי ראיות נגדך, הרי שגם גברים אלה אשמים באותה המידה?

חוסר אמון במערכת המשפט

בכתבה ששודרה בערוץ 2 לפני שבועיים בנוגע לשחרורו המוקדם של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, חלק נרחב מהכתבה הוקדש לתושבי ותושבות קריית גת, המזרחים והמזרחיות, שומרי המסורת והדתיים. אלה נכחו בכתבה כדי להציג את חוסר אמונם במערכת המשפט, ואמונתם כי קצב חף מפשע. זה לא היה מפתיע, שכן פעמים רבות קבוצה זו תאייש את התפקיד הזה עבור התקשורת הישראלית, ואין כמו מוטיבים דתיים כדי להסביר את חוסר האמון שלהם לא בגזענות של מערכת המשפט, אלא באמונתם בדת.

כשברקע העונשים הקלים שמקבלים גברים לבנים או גברים ממעמד גבוה (דוגמת קצב) בישראל, הן ביחס לעבירות מין, אבל גם ביחס לעבירות אחרות, אי אפשר שלא לתהות, עד כמה ניתן להאשים את הקהילה הזו על חוסר אמונתה אחרי שמדינת ישראל דאגה למקם אותה בשוליים של החברה, ולהעניק לה זכויות שבעיקרן נותרות על הדף? שאלה זו הופכת לסבוכה יותר כאשר עוברות לדיון שהתקיים באולפן על הכתבה. בו, גם החילונים הלבנים שישבו באולפן, לא הצליחו שלא לרחם ולהביע צער על הסבל של קצב – סבל שהם ממקמים בעצם המאסר, ולא במעשיו.

אלה אמנם לא הטילו ספק באשמתו. אבל הם גם היו רחוקים מלהתייחס למעשיו בכובד הראש הנדרש, וחלקם הציגו דילמות פנימיות שמעסיקות אותם, וביניהן הדילמה שעל הפרק: שחרורו המוקדם של קצב. אחרי ככלות הכל, כמייצגי ההגמוניה בישראל חובה עליהם להתייחס להחלטות בית המשפט ברצינות מלאה – אי-אמונה במערכת המשפטית היא מנת חלקם של המוחלשים והמוחלשות, הרי – והם לא שייכים לשורות אלה של החברה הישראלית.

במצב הנוכחי, ומבלי להטיל ספק במיזוגניה שפושה בכל, ונוכחת הן אצל אלה והן אצל אלה, ולמרות שאין לי ספק באשמתו של קצב, ברור למדי כי היכולת שלנו לגרום לחברה הישראלית לראות בעבירות מין פשע שמבוצע נגד החברה בכללותה, נפגמת כשמערכת המשפט נותנת כל כך הרבה משקל לצבע, לאום ומעמד. כדי שפשעים אלה ייתפסו כפשעים שצריך לגנות אותם, פשעים שהם פועל יוצא של החברה הפטריאכלית והגזענית שבה אנחנו חיות, מערכת המשפט בישראל, וגם התקשורת, ואז אולי גם החברה, חייבת לא לתת לצבע, ללאום ולמעמד לבלבל אותה.

עד אז לא נותר אלא לקוות שוועדת השחרורים, שלא כמו חברי הפאנל בערוץ 2, לא תראה למול עיניה את מעמדו הרם של קצב, וזאת למרות שעד כה ברור למדי כי זה עומד למול עיניה פעם אחר פעם, עת אנס זה יוצא לחופשות מהכלא למרות שהוא לא משתתף, על פי הכתבה בערוץ 2, במפגשים הקבוצתיים, וגם כידוע, לא הודה עד היום במעשיו ולא הביע חרטה וכמובן לא התנצל על הפגיעה.