הקריאה של אליסה מילאנו לשביתת מין היא מסוכנת

המלחמה של נשים על זכותן לקחת אחריות על גופן נראית לנו שייכת למקומות חשוכים, למדינות ערב ולמדינות עולם שלישי, אבל הסערה האחרונה בנושא מגיעה דווקא מארצות הברית – זו שעיני כל העולם נשואות אליה כמודל למדינה נאורה ומפותחת.

בהתאם לאיומים במערכת הבחירות האחרונה שם, החוקים הקשורים לזכות לבצע הפלה עלו שוב על הפרק ובמקום להתקדם קדימה, חזרו כמה עשרות שנים אחורה. לאחרונה עבר חוק ההפלות החדש במדינת ג'ורג'יה שבארה"ב. החוק, שהספיק להיכנס לתוקף, אוסר על הפלה מהרגע שבו קיימת פעילות לבבית. במילים אחרות, אין הפלות אחרי השבוע השישי של ההריון. האבסורד בעניין הוא לא רק נפילתה של מדינה נוספת אל תוך החושך, אלא העובדה שמרבית הנשים לא יודעות שהן בהריון עד השבוע השישי. כלומר, אחרי שהן מגלות, זה כבר מאוחר מידי. המקרה יוצא הדופן היחידי בכל הסיפור הזה הוא מצב בו קיים סיכון לחיי האם. בכל שאר הסיטואציות, לרבות גילוי עריות ואונס – אין הפלות. ג'ורג'יה הצטרפה לשורה של מדינות רפובליקניות אחרות, בהן אוהיו וקנטקי, ובעתיד אמורות להצטרף גם מיסיסיפי ולואיזיאנה.

החוק החדש נראה כאילו לקוח מתוך המאה השמונה עשרה, או מתוך "סיפורה של שפחה", ולכן רבים התנגדו לו, ובצדק. אחת המתנגדות הבולטות היא השחקנית אליסה מילאנו, שגם היתה ממובילות תנועת METOO וצעדת הנשים. מילאנו צייצה בחשבון הטוויטר שלה כי בתגובה לחוק החדש, כל הנשים צריכות להפסיק לקיים יחסי מין עד לביטול החוק. "עד שלנשים תהיה שליטה חוקית מלאה על הגוף שלהן, אנחנו לא יכולות להסתכן בהריון", כתבה. "הצטרפו אליי בהפסקת סקס עד שנקבל בחזרה את האוטונומיה על הגוף שלנו. אני קוראת לשביתת סקס". לדברי מילאנו, המטרה של הציוץ הייתה לגרום לשיח בנושא והעלאת המודעות כלפי הגוף הנשי.

רעיון שביתת המין הוא ממש לא חדש. כבר בשנת 411 לפנה"ס כתב המחזאי האתונאי אריסטופאנס את המחזה "ליסיסטרטה", שבו אישה אתונאית קוראת לנשים מאתונה ומערי האויב להימנע מיחסי מין עם בעליהן או אהוביהן, אלא אם יסכימו לשים קץ למלחמה. מאז ועד היום, שביתות מסוג זה התרחשו במדינות רבות כמו רפובליקת טוגו, קולומביה, קניה וליבריה. המטרה שלהן היתה לסיים כהונה של נשיא לא אהוד, או לגרום להפסקת אש בין שני צדדים. הפעם מדובר באותו דבר: המלחמה היא נגד הממשל, נגד המשטר הרודני, השולל מנשים את הזכות הבסיסית לקבלת החלטה על הגוף שלהן ובעיקר משפיל נשים ומתייחס אליהן ככאלו שאינן מסוגלות לראות את טובתן בלי התערבותם של גברים זרים בחליפות.

המחשבה של מילאנו חיובית וחשובה, אבל דרך הביצוע פחות. מילאנו שוכחת שגם הנשים נהנות מסקס, רוצות סקס, והצורך הבסיסי שלהן לא צריך להיפגע. החוקים ההזויים פוגעים מספיק, ואין צורך להוסיף שמן למדורה. שביתות סקס מצד נשים מנציחות את מה שדורות שלמים מנסים להילחם בו – המחשבה המעוותת שהאישה היא הצעצוע של הגבר, ומטרתה היחידה בחיים הללו היא לספק את צרכיו, בעוד שלה עצמה אין שום הנאה מכך וגם לא אמורה להיות לה.

אנחנו הרבה יותר מבובה לצורכי מין ואסור לנו להישאר במשבצת הזו. נשיות אמתית היא כוח מתפרץ, שלא מסתכל לאחור ומשיג את השוויון דרך דמוקרטיה שמגיעה בחקיקה. הפתרון הוא לא הימנעות מסקס, אלא הסברה, שכנוע ודוגמה אישית למיליוני נערות ברחבי העולם שרואות חוסר צדק נעשה בכותרות גדולות בעיתון, ומפחדות לטעות.

אולי במקום האיום להפסיק לקיים יחסי מין עם הגברים שלנו, נתחיל בבחירת גברים ראויים, ליברלים, פמיניסטים ובאופן כללי כאלו שמקדשים את האישה שלהם. החינוך של דור העתיד צריך ללמד את הילדים לאהוב את גופם, לקחת אחריות על עצמם וברגע האמת לקבל את ההחלטות שהכי נכונות עבורם. מחסור בסקס אמנם יכול להוביל מאבקים, אבל המחיר שישלם מעמד האישה יהיה כבד מידי.

רוב הסערה התחוללה בין תושבי ארצות הברית וכמעט שלא הגיעה אלינו, אבל אסור לנו לשכוח שגם הממשלה שלנו מורכבת ברובה משמרנים. המציאות של כל הנערות שנאנסו, הוטרדו מינית או סתם שכחו לקחת גלולה, וכתוצאה מכך יהפכו לאמהות בעל כורחן אלא אם ועדה תאשר אחרת, עדיין מתרחשת פה. הנחמה היחידה שאפשר למצוא בעניין הזה הוא התנגדות. ואיפה שיש התנגדות – יש תקווה. אבל אסור לנו לשכוח שבמקומות החשוכים באמת, קול הנשים לא נשמע.

 

 

אליסה מילאנוהפלותקמפיין metoo