קורונה מסביב לעולם: ה'נורמלי' החדש של ניו יורק הרבה יותר איטי וחושש מתל אביב

היום אנחנו מציינים חודש מאז שחזרנו לברוקלין, וזה עובד בזכות זה: יצרנו "קבוצגר" (קבוצת סגר) עם משפחה מהרחוב, אותה אנחנו מכירים היטב, ומשפחה מדירה סמוכה, שלא ממש הכרנו בכלל. שלוש המשפחות יחדיו מונות ארבעה זאטוטים.

הבנים מבלים את היום בדירה של השכנים, שהיא החלל היחיד עם חצר אחורית נחשקת. במעון המאולתר הזה יש כעת נדנדה, בריכת פעוטות ומכונת בועות. בינתיים, הבית שלנו נהפך לחלל עבודה משותף בסגנון "WeWork" – למעט הפוסטרים להעצמה עצמית. בשעה 8:00 בבוקר, השכנים שלנו נכנסים לבד ויורדים אל המרתף. רעייתי עובדת על שולחן חדר האוכל. חדר השינה של ההורים הוא מקום העבודה השקט ביותר, והמרוץ לשריין אותו יכול להיות תחרותי יותר מתיאום חדר כנסים בלינקדאין. כמה פעמים ביום כולנו מדדים החוצה אל מכונת הקפה, שהפכה בעצם לאזור הפטפוטים.

בימי שישי אנחנו מבשלים בחוץ בחצר של השכנים. זה זמן טוב. למשך שעות אחדות, בזמן שאנחנו מבלים עם מבוגרים נטולי מסכות, זה יכול להיות סתם קיץ כלשהו.

אבל ה"קבוצגר" חזקה רק כחוזק הכללים שכולנו הסכמנו להם, וכל פריצה של הבועה מתקבלת בהחלטה קבוצתית. זה היה קל יותר לפני חודש, בסוף השלב הראשון, כשמגרשי המשחקים והמסעדות היו סגורים, ואנשים זרים עדיין חצו את הכביש ולא חלפו זה על פני זה במדרכות. השכונה שלנו עברה, משבוע לשבוע, מהשלב השני אל השלב השלישי. מסעדות מציבות כעת בברוקלין שולחנות אוכל בחוץ. חברים נפגשים בפארק. אפשר להסתפר ולעשות מניקור. גן החיות ייפתח בשבוע הבא, כמו גם מעונות יום רבים. יש שוב תנועה.

ילדי ה'קבוצגר'. צילום ג'סי המפל

בכל שבוע שחולף אני הולכת ושוכחת את העבר הקרוב. אני לא מסוגלת לשחזר את החוויה של סגר מוחלט. זה כמו להיזכר בתחושה של שלג ביום קיצי לח: בלתי אפשרי. ויחד עם זאת, למרות שהעיר נפתחה, לא ברור לאיש מאיתנו איך בדיוק עלינו לפתוח את הבועה שלנו על מנת לפגוש אותה.

בהיעדר הנחיות מוחלטות נותרנו לדשדש בהחלטות האלה בשרשורי מסרונים קבוצתיים: לא, אנחנו עדיין חשים לא נוח עם תחבורה ציבורית. כן, לוקחים את הילדים לפגוש את הסבים. לא, פליידייט עם ילד אחר בפארק זה לא בסדר. טוב, אולי זה כן בסדר – פעם בשבוע כאילו. או בעצם שלוש פעמים בשבוע זה בסדר, אם זה רק חבר אחד. מגרשי המשחקים פתוחים, אבל אנחנו לא יכולים למנוע מהזאטוטים שלנו לרייר על ילדים אחרים, אז בואו נמשיך לשמור מרחק מהם. מסעדות? בחוץ זה בסדר גמור, אבל לא בפנים. לנסוע ברכבת התחתית בשביל תור מזדמן אצל הרופא זה בסדר, אבל עדיף לנסוע ב"אובר". אולי זה בעצם גרוע יותר? אני לא יודעת, תשתדלו לא לנסוע בתחתית. אבל אם אתם נוסעים, לא נגרש אתכם.

כולנו מסכימים שהמטרה היא להקטין את סכנת ההידבקות והפצת COVID-19. אבל איך מחליטים מה כלול ברמת סיכון הולמת?  בהיעדר הנחיה סמכותית שמקובלת על כולם, אנחנו מלקטים מידע מה"ניו יורק טיימס", מהרשתות החברתיות, מחברים שהם רופאים, מהחבר המדען המדהים שעובד על התגובה לווירוס הקורונה בסקרמנטו. אנחנו מתעדכנים דרך המרכז לבקרת מחלות ומניעתן ובפקידי הממשל המקומי שלנו. אנחנו מנסים לתכלל את כל המידע. וכשזה לא בדיוק מצליח, אנחנו "חשים" את המצב. אנחנו פונים לתחושת הבטן שלנו.

אני תומכת נלהבת באינטואיציה. אבל כשמדובר בשמירה על ביטחון המשפחות שלנו ובריאותן, זה לא קשור לתחושת הבטן שלי. לפחות לא כשתחושת הבטן שלי פועלת על פי כמה מקורות מידע מתחרים, החל מכתב ה"ניו יורק טיימס", דונלד מקניל, שכתב ב"דיילי" שהוא לא יחבק את נכדתו הטריה עד שיתחסן או שיהיו לו נוגדנים ("אני בוחר בטווח הארוך. זה מגדיל את הסיכויים של נכדתי ושלי להגיע לסיום התיכון שלה.") וכלה בנשיא ארה"ב, שלראשונה השבוע שם מסכה בציבור.

חוץ מזה, תחושת הבטן שלי מונחית במידה רבה מהרגשות שלי – כלומר, ההרגשה שאני זכאית להשתתף במה שקורה בעולם כי התאפקתי זמן רב כל כך. (זה הטיעון שאנשים בדיאטה משתמשים בו כדי להצדיק את עוגת השוקולד אחרי "שבוע טוב". אני יכולה לומר לכם מניסיון, זה לא משרת איש.)

בינתיים, למרות שבשבת ציינו את היום הראשון בלי תמותה מווירוס הקורונה בעיר שלנו מאז מרץ, הסיפור נהיה עגום יותר ברוב המקומות האחרים. במדינות רבות עולה מספר חולי COVID-19. נדמה שעובדי בריאות הציבור ופקידי הממשל פועלים אלה נגד אלה במאמציהם להעריך את הבעיה ולצמצם אותה.

נראה שעדיין מוקדם מדי לשפוט את ההשפעה של פתיחת ניו יורק מחדש. לכן ה"קבוצגר" נוסעת הלוך ושוב בין הדירות, בעודנו ממשיכים במסרונים ובשיחות הקבוצתיות: לא, אל תיסעו במטרו-נורת'. בטח, התחתית לרוקוויי בסדר בשעות הרגועות. הפארק נראה צפוף היום… אבל מצד שני, יש בריזה. אתם חושבים שזה בטוח?

 

 

Jessi Hampelמשבר הקורונה בניו יורק