ציפורה ברמן, זוכת 'הנובל' של הסביבה, מזהירה: 'יש לנו 10 שנים להציל את כדור הארץ'

פרויקט מיוחד של און לייף, ארגון גשר ו-JTA (סוכנות הידיעות היהודית) יחשוף בפניכם בשבועות הקרובים נשים יהודיות משפיעות מרחבי העולם, והפעם ציפורה ברמן (Tziporah Berman). ברמן היא אחת מפעילות איכות הסביבה המובילות בעולם וזוכת פרס Climate Breakthrough Project Award, אם תרצו הפרס המקביל של הנובל (שאגב מעניק פרס משמעותי יותר מזה של האח השבדי- 2 מיליון דולר לפרויקט הבא של הזוכים). היא פרופ' של כבוד מטעם אוניברסיטת בריטיש קולומביה ומרצה מן המניין בפקולטה למדעי הסביבה באונ' יורק שבטורנטו, והיא הובילה שורה של מאבקים סביבתיים שחלקכם מכירים. בקנדה היא מכונה "Queen of Green" אבל למרות הרזומה המכובד את שמה בישראל (כמעט) איש לא שמע, ככה זה כשאיכות הסביבה היא לא באמת בראש סדר העדיפויות הלאומי.

"הייתי בחורה נאיבית בת 23 שיצאה לראות את יערות הגשם הקנדיים"

כמו בכל הסיפורים הטובים ברמן בכלל התכוונה להיות מעצבת אופנה ואפילו ניבאו לה עתיד בתחום, רצף של כוונות טובות הסיט את מסלול חייה: "אהבתי עיצוב אופנה, אבל זה הרגיש קצת ריקני. המודעות שלי לסביבה רק החלה באותה תקופה והייתה בעיקר סביב החור באוזון וגשם חומצי אבל ברגע שמתחילים לחשוב על הדברים ולראות אותם אי אפשר להיות עוד עיוורים להם. כל פעם שפתחתי את העיתון או האזנתי לחדשות – זה מה שראיתי. הרגשתי שעבודתי האמנותית היא פריבילגית".

בקיץ של שנת 1991, בין השנה הראשונה והשנייה ללימודיה באוניברסיטה, היא התחילה להשתתף במה שלימים יקבע את עתידה- המאבק על Clayoquot Sound, אזור במערב קנדה שמורכב מאיים, חצאי איים ואגמי מים ובו נמצאים יערות הגשם של המדינה. המאבק הזה, שהתחיל בשורה של הפגנות נגד כריתת עצים ביערות, הפך להיות בהמשך המאבק האזרחי הנרחב ביותר שהיה בקנדה עד היום. 

"למעשה, לא השתתפתי בהפגנה בחיי ולא ידעתי בכלל שיש יערות גשם בקנדה", משתפת ברמן, "הייתי בחורה נאיבית בת 23, קניתי לעצמי זוג מגפי טיולים והוצאתי את שארית כספי על תיק גב וכרטיס טיסה כדי לראות את יערות הגשם הקנדיים. הגעתי לוונקובר, לא הכרתי שם אף אחד. לנתי באכסניית נוער וחיפשתי בדפי זהב קבוצות של פעילים סביבתיים. כך מצאתי את 'ועדת הטבע של מערב קנדה' ופשוט ניגשתי למשרד שלהם והצגתי את עצמי כמי שרוצה לעזור. הם לקחו אותי למחנה המחקר שלהם, שם עזרתי בבניית שבילים ובבישול לאנשים במחנה. הייתי בחורה יהודייה טובה וידעתי איך לבשל. לא ידעתי לעשות משהו אחר".

היא חזרה לאוניברסיטה והחלה לגייס כסף למחקר במערב קנדה אבל בקיץ הבא, כשחזרה ליערות, חשכו עיניה: "באזור שחקרנו כל העצים נכרתו. מאות עצים בני אלפי שנים על שטח עצום פשוט נעלמו. שמעתי את הנשרים ממעל צורחים בכאב כשהם מחפשים את קניהם והרגשתי ייאוש נוראי. לפי המדענים אלו זנים בסכנת הכחדה והם תלויים ביערות להישרדותם אבל זה לא היה משנה – כל האזור נכרת למעט עץ אחד או שניים בהם היו קינים. כמה ימים לאחר מכן עברה במחנה קבוצת אנשים בדרכם לעיירה טופינו לתמוך בתושבים שהקימו מחסום כנגד כריתת היערות, פשוט ארזתי את חפציי והצטרפתי אליהם".

המחאה נמשכה לאורך כל השנה וכשהממשלה הקנדית קיבלה החלטה באמצע שנת 93' להתיר כריתת עצים ברוב האזור ברמן חזרה, אבל הפעם כבעלת ניסיון. "ביום הראשון, כשהמשטרה הגיעה, לא היו דוברים. מישהו מהקהילה נתן לי את המגפון וביקש ממני להסביר לאנשים מה קורה בהפגנה ופשוט טיפסתי על גג המסחרית, לקחתי את המגפון והתחלתי לדבר – מאז לא הפסקתי, כנראה".

בשיאו של המאבק נעצרו 800 מפגינים, ומה שלאורך שנים היו הפגנות יחסית שקטות הפך לסגר של ממש על האזור כולו שנמשך חודשים ארוכים והיה למוקד עניין תקשורתי וציבורי. פתאום זרימת הכסף לבעלי ההון שקצרו מיליונים מכריתת היערות לא נראה הגיונית יותר. הקהילה המקומית, ילידית ברובה, הייתה אחת הקהילות העניות ביותר בקנדה, ותושביה היו בעלי שיעור האבטלה הגבוה ביותר עם שיעור התאבדויות ואלכוהוליזם זהה. הקמפיין הזה הוביל לשורה של הסכמים שאפשרו תכנון של איזה עצים יכרתו וכיצד, איך הכריתה עדיין תתמוך בהתחדשות היערות ואיך לייצר כלכלה שתתמוך באוכלוסייה המקומית. פתרון לא מושלם לפי ברמן, אבל כזה שמאפשר לראות מעבר לחלוקה המפלגתית ולמחסומים – לראות אנשים ולא רק עמדות. 

ציפורה ברמן, אקטיביסטית סביבתית מקנדה

הלבשה תחתונה ומסורים מנייר

למרות שעל פניו ברמן הייתה "מושקעת" לחלוטין במחאה, רק אחרי הקמפיין הבא שנלחם על יערות הגשם באזור שנקרא The big bear היא הבינה שהיא כבר לא חוזרת לחיים נורמליים אלא ממשיכה במאבק הסביבתי: "לאחר הקמפיין היה רוב גדול שהתנגד לכך אבל הכריתה המשיכה ללא מעצורים. זה היה הרגע בו הבנתי שצריך לחשוב לא רק על מי בעל הכוח לקבל החלטות אלא גם מה משפיע על מקבלי ההחלטות. מה שהשפיע על הממשלה באותה עת היו תאגידי כריתת העצים ומה שהשפיע על התאגידים היו הלקוחות שלהם, לכן החלטנו לפנות ללקוחות. כאשר התחלנו בקמפיין יערות הגשם ב'דוב הגדול' כבר היה לנו את הניסיון בביצוע מהלך כזה. לכן, כצעד ראשון, עקבנו לאן כל התוצרים הולכים. צילמנו תמונות של כריתת העצים, ביקשנו ממדענים לנתח את ההשלכות של כריתת העצים ומה צריך לעשות באופן שונה – ושלחנו את המידע הזה לחברות כמו הום דיפו, אופיס דיפו, סטייפלס, Lowe’s ומגזינים שונים. לאחר שהצגנו בפניהם את המידע הם הסכימו איתנו, אף אחד מהם לא באמת רצה לייצר עיתון מעץ בן 800 שנים או מקרקע ששייכת לילידים. הם עשו זאת כי הם חשבו שהם משתמשים בעץ מצמיחה שניה וכריתת עצים בת קיימא (שמאפשרת צמיחה מחדש, ה.ר.כ). כך חברות רבות החלו לבטל את החוזים שלהם עם חברות העץ אחת אחר השנייה. זה היה אחד הקמפיינים הראשונים בהיקף כזה שהיה מבוסס על ניתוח של הכוחות ומעקב אחר הכסף. זה העביר אותנו ממוקדי הכריתה לחדרי ההנהלה – למוקדי הכוח. סיפקנו הגנה למיליוני דונמים של יערות גשם, אילצנו אותם להפסיק את הכריתה עד כדי כך שיש כיום כבישים חצי-סלולים, במערב קנדה שבנייתם נפסקה באמצע על אף שהושקעו בסלילתם מיליונים".

אחרי המאבק על יערות הגשם, ברמן עברה להילחם על היערות בכל קנדה ושם היא מצאה די מהר מי הלקוח שהכי ישפיע על הכריתה – 'ויקטוריה סיקרט', החברה ייצרה אז מיליון קטלוגים ליום מנייר שיוצר מעץ קנדי. חברת ההלבשה התחתונה נפנפה את ברמן ואת חבריה אז הם פנו ללקוחות: "התחלנו לארגן הפגנות של סטודנטים ליד החנויות של 'ויקטוריה סיקרט'. הרבה סטודנטים היו נלהבים ללבוש תחתונים ולהחזיק מסורים מנייר ברחוב הראשי. ארגנו קרוב ל-1000 הפגנות כאלו לאורך 24 חודשים. העלינו פרסומת על עמוד שלם ב'ניו יורק טיימס' עם תמונה של אישה לובשת תחתונים של 'ויקטוריה סיקרט' כשהיא מחזיקה מסור מנייר עם הכיתוב 'לויקטוריה יש סוד מלוכלך' ולינק לאתר ה'סוד המלוכלך של ויקטוריה'. מנהלי החברה השתוללו. בסופו של דבר הם ביטלו את החוזה לקניית נייר והוציאו הודעה לעיתונות יחד איתנו בה נאמר שאם הממשלה לא מגנה על זנים שנמצאים בסכנת הכחדה הם לא יוכלו יותר לקנות עצים מקנדה. זה גרם לזעזוע בכל התעשייה ולעלייה גדולה בדרישה למוצרים 'תקניים'. הודות לקמפיין הזה הבאנו לשינוי בדרך שבה נייר מיוצר בצפון אמריקה, הייתי אומרת שזה אחד מהרגעים שאני הכי גאה בהם בקריירה שלי".

 ההפגנות נגד ויקטוריה סיקרט. 2005

לא מהססת להיאבק בפייסבוק 

ומאז ברמן לא עוצרת. היא מונתה ליותר מתריסר ועדות ייעוץ למוסדות בקנדה ובעולם לענייני אקלים והסביבה, הייתה מרואיינת מרכזית בסרטו של ליאונרדו דה קפריו 'השעה ה-11', ייעצה לשלל ארגונים ונמצאת קבוע ברשימות המשפיעים על הסביבה. עם השנים היא הפנתה את תשומת הלב שלה יותר ויותר למשבר האקלים ובהמשך גם שימשה כמנכ"לית שותפה של תכנית האקלים והאנרגיה בגרינפיס לשם הביאה את הרעיונות שלה למאבק – הפעם בצריכת האנרגיה המזהמת. ברמן וחבריה בדקו ומצאו שחברות הטכנולוגיה הגדולות צרכו עוד ועוד אנרגיה מפחם כדי להפעיל את המרכזים הטכנולוגיים שלהם. כשהם פנו לפייסבוק, טענו מנהלי החברה שהם ירוקים ורק משתמשים בחשמל. הפעם, ידעה ברמן, נקודת התורפה נמצאה דווקא בעובדי פייסבוק עצמה. 

"שימור עובדים הייתה בעיה גדולה עבורם  ולכן מיקדנו את הקמפיין בעובדים", מתארת פעילת הסביבה, "העובדים של פייסבוק הם פרוגרסיביים, הם מאמינים בשינוי האקלים ורוצים להיות ירוקים. עשינו את הקמפיין באתר פייסבוק עצמו ואני חושבת שזה השפיע עליהם פסיכולוגית. הלוגו של הקמפיין היה אגודל מוטה למטה (thumbs down, ההיפך מלייק, ה.ר.כ) עם תמונה של מפעל פחם קטן מול אגודל מונף ('לייק') ותמונה של תחנת רוח. הכי פשוט שאפשר. הכותרת הייתה: 'אני אוהב/ת את פייסבוק. הלוואי ופייסבוק היו ירוקים'".

"הקמפיין לא התקיף את פייסבוק, רק העלה תמיהה. אחרי זמן קצר הוא גם הוא הפך לוויראלי. קבוצות פייסבוק מכל רחבי העולם אימצו אותו ושלחו לנו תמונות של ההפגנות שלהם עם הלוגו שלנו וזה הגיע למהדורות החדשות בכל רחבי העולם. עשינו הפגנות ליד מתקנים של פייסבוק בקליפורניה, טורקיה ואירלנד. בסופו של דבר פייסבוק הייתה החברה הראשונה בעולם שאימצה מדיניות המבוססת על אנרגיה מתחדשת. הקמפיין הביא לא רק לשינוי ההחלטה של הרשת החברתית אלא לשינוי המדיניות של מדינות שרצו שפייסבוק תפתח מתקנים אצלן, וכן אצל חברות דומות לפייסבוק כמו גוגל וטוויטר. התחילה אפילו תחרות ביניהן – מי יכולה לבנות יותר אנרגיה מתחדש, מי יכולה לפתח מדיניות טובה יותר. אני חושבת שהקמפיין הביא לביקוש לאנרגיה מתחדשת וזה שינה גם ה'קו האדום' של תאגידים, מבחינת יחסם לשינוי האקלים".

הקשר הישראלי

ברמן, נשואה ואם לשניים, מתגוררת כיום במערב קנדה ולא עולה על מטוס אלא לצרכי עבודה, מה שהוביל לכך שביקורה האחרון בישראל היה בגיל 16. בילדותה הייתה מאוד מחוברת לישראל ואף גדלה בבית יהודי אדוק, "כשהייתי צעירה הרגשתי קשר חזק לישראל, דרך בית הכנסת שלנו. אמא שלי היתה נשיאת סניף "הדסה" ואבי נשיא סניף "בני ברית". היינו מעורבים בגיוס כספים, ולהיסטוריה. המשפחה שלי נמלטה מהפוגרומים ברוסיה ופולין ולכן ישראל הייתה חלק גדול מאוד מחיינו," היא מספרת. "גרנו במרחק בלוק אחד מבית הכנסת.  היינו חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, הלכנו לבית הכנסת כל שבת. למדתי בבית ספר יהודי שלוש פעמים בשבוע. חגגנו את כל החגים. העבודות הראשונות שלי אחרי שסיימתי תיכון היו במרכז הקהילתי היהודי, שם לימדתי ילדים לבשל, ופנסיונרים איך לעשות תכשיטים. הייתי נשיאת ה-USY, ארגון הנוער של התנועה הקונסרבטיבית."

היום היא עדיין מרגישה את אותו החיבור אך מבינה שדברים השתנו: "כשהייתי צעירה הרגשתי קשר חזק לישראל, זה היה ה'מקלט' שלנו, אבל כיום היחס שלי למדינה הוא קצת יותר מורכב. אני חושבת שיש צורך בעוד עשייה על מנת לתת מענה לעוולות, מכל הצדדים. הבעיות הן מאוד מורכבות ואני עדיין מתלבטת עם זה. אני חושבת שכל מי שמאמין בצדק חברתי וזכויות אדם מתלבט קצת. אבל אני מרגישה, כיהודייה מאוד בת מזל על כך שיש לי קשר לישראל בטח עם ההיסטוריה של אנטישמיות ורדיפות. כיום אנו עדים לעלייה של האנטישמיות והשנאה ברחבי ארה"ב תחת ממשל טראמפ, וזה מזכיר לי מדוע כל כך חשוב שבתור יהודים יהיה לנו חזון ומקום". 

ציפורה ברמן בנאום בבית הכנסת בו גדלה Temple Sholom באונטריו. דצמבר 2019

ברמן זכתה כאמור בנובל הסביבתי כדי למצוא אסטרטגיות פורצות דרך בתחום שינוי האקלים ומאז היא פועלת גלובלית נגד דלק מאובנים (פחם,נפט, גז טבעי) שמזהם את האוויר ותורם להתחממות הגלובלית. "עם הכסף שקיבלתי בניתי קואליציה של עורכי דין, דיפלומטים, אקדמאים ופעילים מכל רחבי העולם", היא מתארת בהתלהבות, "כפי שהעולם התאחד סביב ההכרה שכלי נשק גרעיניים הם איום גלובלי הגיע הזמן שהעולם יתאחד ויכיר בכך שהתפשטות וצבירת דלקי מאובנים אף הם איום גלובלי. אף מדינה לא יכולה לעשות זאת לבדה, כל המדינות צריכות לעבוד ביחד כדי לעצור את ההתפשטות הזו ולהבטיח מעבר מהיר וצודק לדלקים לא מזהמים. השקנו את התוכנית בחודש שעבר. וכעת אנו מתחילים בסבב פגישות עם ממשלות ברחבי העולם. אנו מעודדים ערים לאמץ את האמנה וכן אנשים פרטיים. רק עכשיו התחלנו, וכבר יש לנו אלפי אנשים ומאות ארגונים אשר מתחילים להריץ את הקמפיין".

כשהיא מספרת על המאבק בהתחממות הגלובלית משהו בה נזעק: "זה לא נושא סביבתי ולא כלכלי, זה נושא של זכויות אדם ושל עתיד ילדינו. בתורה נאמר שכולנו שומרי האדמה ומהמדרש עולה באופן ברור שאנו אפוטרופוסים של העולם, לא הבעלים שלו. האחריות הקדושה שלנו היא לא רק להגן, אלא גם לתקן את העולם. כל אדם צריך לפשפש במעשיו ברגע זה של ההיסטוריה. יש לנו רק עוד 10 שנים, זה פרק הזמן שעדיין תהיה לנו היכולת להבטיח שילדינו ייהנו מחיים בהם תהיה להם אפשרות בחירה, כמו שיש לנו. במידה ולא נעשה זאת, לא תהיה להם אפשרות הבחירה  להיות מוזיקאי או אמן, למשל – כי בהתחממות של 2 או 3 מעלות או אף יותר מזה כולם יהיו בכאוס. נחווה אובדן מקורות מזון, אובדן גידולים, שיטפונות, שריפות – בהיקף גדול בהרבה מעכשיו. רוב שפכי הנהרות בדרום מזרח אסיה, ובמקומות אחרים בעולם, שם חיים רוב בני האדם כיום, יהיו מוצפים וכתוצאה מכך נראה הגירה מאסיבית של מיליוני אנשים במשבר. זה אחד מהפחדים הגדולים שלי וזו האחריות של כולנו".

עזרה בהכנת הכתבה שני צור. 

 

דלקי מאובניםמשבר האקליםציפורה ברמן