ג'סיקה מאיר רוצה להיות האישה הראשונה על הירח

הפרויקט המיוחד של און לייף, ארגון גשר ו-JTA (סוכנות הידיעות היהודית) שחושף אתכם לנשים יהודיות משפיעות מרחבי העולם ממשיך, והפעם האסטרונאוטית ד"ר ג'סיקה מאיר (Jessica Meir), שנכנסה לאחרונה לרשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם לשנת 2020 של מגזין ה-TIME ולספר השיאים של גינס. אם תהיתם, ההישג המדהים שמאיר נכנסה בזכותו לרשימת השיאים המפורסמת היה 'הליכת חלל' (spacewalk) שביצעה יחד עם האסטרונאוטית כריסטינה קוך (Koch) – הליכה ראשונה של שתי נשים בחלל משך 7 שעות ו-17 דקות. השיא התרחש לפני שנה בדיוק. לא רבים יודעים אבל הן חזרו על המהלך ההיסטורי עוד פעמיים נוספות במהלך שהותה בתחנת החלל.

מאיר, בת 43, מתחזקת עמוד אינסטגרם פעיל עם מעל לרבע מיליון עוקבים, מהווה מודל והשראה לנערות ונשים בכל העולם וחולמת לחזור שוב לחלל- בשאיפה להיות האישה הראשונה על הירח. בשלב הזה של הקריירה שלה היא כבר הפנימה את תפקידה כמודל, לראיון שקיימנו בשיחת זום טראנס-אטלנטית היא התייצבה במרכז החלל ביוסטון לבושה בסרבל הכחול. הרקע לשיחת הזום שלנו הוא כדור הארץ כפי שצולם מתחנת החלל. אני התייצבתי לראיון כששתי בנותיי הקטנות לצידי, מתבוננות בהערצה באסטרונאוטית שמולן.

"יש כמה רגעי מפתח בלהפוך לאסטרונאוטית", היא מתארת ביראת כבוד, "אחד מהם הוא כשאת לובשת פעם ראשונה את חליפת הטיסה הכחולה שאנו לובשים. זהו דימוי כל כך אייקוני שכל ילדותי קישרתי עם החלום שלי להיות אסטרונאוטית. וכשאני בחליפה הזו כשאני מתראיינת כאן או נותנת הרצאה לילדים – אני פתאום מבינה: 'וואו, זה אני האדם בצד השני כעת, אני המודל לחיקוי'. ואני מתייחסת לזה לגמרי ברצינות. זה חלק חשוב מאוד מהתפקיד שלנו כאסטרונאוטים, להיות בקשר עם הציבור, לתקשר איתו ולחנך אותו. זו אחת מהצהרות המשימה המרכזיות של נאס"א. כך שלמרות שזה עדיין קצת קשה להאמין שאני זו שנותנת השראה לאחרים להיות כמוני, אני חושבת שזו חובתי להמשיך ביצירת הקשר הזה ולתת השראה לדור הבא של החוקרים".

במהלך הליכת החלל. מנופפת לשלום לכריסטינה קוך האסטרונאטית שעשתה איתה היסטוריה. צילום נאס"א

כשמאיר אומרת שהיא עובדת בלתת השראה לאחרים היא רצינית. לאורך כל הריאיון היא הקפידה להתייחס גם לבנותיי בסבלנות ובחיוך רחב, עונה באדיבות גם לכל שאלה שלהן. כשתותי בת השבע רצתה לדעת אם יש עוד יצורים בחלל ש'דומים לבני אדם' היא השיבה בהתלהבות: "הייתי בתחנת החלל עם עוד כמה חברי צוות, אסטרונאוטים אמריקאים, רוסים ואיטלקים. הם בהחלט נראו כמו בני אדם. חוץ מהאסטרונאוטים והקוסמונאוטים שהיו איתי בתחנת החלל לא ראינו שום צורות חיים אחרות או משהו שנראה כמו בני אדם. אני בהחלט מאמינה שיש איזושהי צורת חיים בחלל החיצון – אולי הייתה בעבר, או יש כיום, או תהיה בעתיד. מבחינה סטטיסטית, אם נסתכל על הגודל העצום של החלל ועל הממדים של החלל והזמן, זה מאוד לא סביר שאנחנו כוכב הלכת היחידי שעליו יש חיים מסוג כלשהו. כך שאני כן חושבת שיש חיים שם בחוץ, איפשהו. לא בטוח שתהיה לנו הוכחה לכך אי פעם, אבל אני חושבת שיש חיים במקום אחר".

בהמשך, כשליהי בת התשע רצתה לדעת איך זה מרגיש להיות בחלל היא ענתה: "זה היה ממש כיף להיות בחלל. זו הייתה ההתגשמות של החלום שלי. מאז שהייתי ילדה, אפילו יותר צעירה ממך, אמרתי שאני רוצה להיות אסטרונאוטית. הפעולה הפשוטה של ציפה – כשאת במצב של חוסר משקל כל הזמן ואת צפה – זה פשוט כל כך כיפי. הכל יותר כיפי כשאת צפה, בין אם סיימת בדיוק לאכול או סיימת לתקן משהו או שסיימת ניסוי, את יכולה לקחת רגע ולקפוץ למעלה ולמטה או להסתחרר בגלגלונים או לצוף כמו סופרמן לאורך תחנת החלל. אני חושבת שזה נותן לאנשים הרגשה כמו בילדות, הרגשה של עליזות, שלעיתים מבוגרים מאבדים עם הגיל". לשאלה האם לאוכל בחלל יש את אותו הטעם כמו כאן היא משיבה בהתלהבות בחיוב: "למזלנו, אין מחסור באוכל טוב בתחנת החלל. יש לנו מעבדה מיוחדת כאן בנאס"א שמפתחת מזון חדש כל הזמן. ויש לנו בתפריט מגוון רחב של מזונות. למעשה אכלתי חלק מהמזונות החדשים האלו כחלק מניסוי בשם 'פיזיולוגיה של מזון'. בין היתר אכלתי דברים כמו נזיד דגים טורקי, קארי דגים הודי, כרוב אדום מטוגן, קייל חמוץ מתוק, דלעת עם חמאה וכרוב ניצנים – הרבה דברים שאני אוהבת גם כאן על האדמה. והיה לזה טעם עשיר. לא מצאתי שבלוטות הטעם שלי השתנו הרבה. לפעמים אנשים אמרו שהם משתמשים יותר ברוטב חריף, או שהם צריכים עוד תיבול באוכל, אבל אני חושבת שהרבה מהמאכלים החדשים מתובלים היטב ומוכנים היטב. הם משתפרים יותר ויותר עם הזמן". מאיר שמצהירה על עצמה כאוהבת אוכל ואסתטיקה של אוכל, הינדסה לראשונה מגש נקניקים בחלל ("וזה לא היה פשוט להשאיר אותם על המגש!") ואף אפתה עוגיות לשמחת המעריצים באינסטגרם.

הקשר הישראלי

היא גדלה במיין, בת לאם שבדית ואב יליד עירק שעלה לישראל כילד, לחם פה במלחמת העצמאות ובהמשך היגר לשבדיה ומשם לארה"ב. מאיר, הצעירה מבין חמישה ילדים, שמחזיקה גם אזרחות שבדית, גדלה בבית יהודי, הלכה לבית כנסת, חגגה בת מצווה ורואה את עצמה קשורה לישראל. לתחנת החלל היא לקחה איתה גלויה מיד ושם ועליה ציור של ניצול שואה (בציור רואים אדם עם טלסקופ מביט אל הירח ה.ר.כ), מדליה ממלכתית לזכרו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל ודגל ישראל. "אבי גדל בישראל ורוב קרוביי מצד אבי חיים בישראל", היא מספרת, "אני מקווה שאוכל לבקר בישראל בקרוב, היא חלק חשוב מאוד מחיי. בדרך כלל, כשאנחנו חוזרים מהחלל, אנחנו נשארים חודשיים ביוסטון כדי לערוך ניסויים ולאסוף נתונים. לאחר מכן ניתנים לנו 4 חודשים לנסיעות, הרצאות וקשר עם הציבור. אנחנו אמורים לבקר במקומות שחשובים לנו, וישראל בהחלט הייתה ברשימה הזו. כמובן, בגלל הקורונה זה לא קרה. במקום זאת, קיימתי הרבה ראיונות והופעות וירטואליים, כולל עם גורמים ישראליים. אני בהחלט חושבת עליכם, במיוחד על יקיריי וקרוביי, ומקווה שאוכל להגיע באופן אישי ולחלוק איתכם את הסיפור על המשימה שלי". עד שתגיע שוב לישראל (היא הייתה פה לפני 4 שנים), היא צילמה אותנו מהחלל.

ג'סיקה מאיר מצלמת מתחנת החלל (צילום נאס"א). בצילום מימין תל אביב כפי שצילמה אותה מאיר

ראש בעננים

מאיר כאמור, חלמה מאז שהייתה ילדה להיות אסטרונאוטית. בכיתה א' כשביקשו ממנה לצייר מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה, היא ציירה אסטרונאוט על הירח עם דגל ביד, בגיל 13 היא כבר השתתפה במחנה קיץ בנאס"א ובסוף לימודיה בקולג' עמדו ההורים שלה עם שלט 'מזל טוב ילדת חלל'. ולמרות שכל המסלול הזה אמור היה להוביל ללימודי חלל ואווירונאוטיקה, ד"ר מאיר אוחזת באופן מפתיע דווקא בתואר דוקטורט בביולוגיה ימית. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בפיזיולוגית הצלילה של פינגווינים קיסריים ושל פילי ים, וכללה מחקר באנטרקטיקה ובצפון קליפורניה.

"הנושאים שנמשכתי אליהם, הפיזיולוגיה של חיות בסביבות קיצוניות, דרשו עבודה במקומות מבודדים כגון אנטרקטיקה, והיו מונעים מסקרנות והצורך לחקור. המרכיב האחר בזה היה שביולוגיה הייתה התשוקה הגדולה שלי ואני חושבת שזה חשוב שעשיתי את זה. אם אתם לא רודפים אחרי התשוקה שלכם, לא תהיו מצוינים במה שאתם עושים וחשוב מכך, לא תהיו מאושרים. בעיניי הדבר הכי חשוב זה למצוא את הדבר שגורם לכם להשראה והתלהבות ולעשות כמיטב יכולתכם. בסופו של דבר, למרות שזה לא נראה כמו המסלול המסורתי להפוך לאסטרונאוטית, בגלל שעשיתי את מה שאהבתי, הצלחתי בכך והייתי מאושרת. הרגשתי סיפוק והפכתי את זה לקריירה שלי וזה הביא אותי להגשמת חלום נוסף – להגיע לחלל".

עוד בטרם הצטרפה לנאס"א, היא השתתפה במשימה משותפת של נאס"א ומנהל האוקיינוסים והאטמוספרה הלאומי של ארה"ב (NOAA). הפעם היא וחבריה היו בעצמם מושא הניסוי: במהלך אותה תקופה, היא ומספר חברי צוות נוספים שהו שישה ימים מתחת למים במצב של צלילה רוויה (saturation diving). מאיר חסרת הפחד מודעת ליצר ההרפתקנות שלה ומתארת את אותו ניסוי כתרומה לחברה: "הרקע האישי שלי הוא כפיזיולוגית ולכן אני רואה חובה לעצמי להיות נשוא הניסויים שלי, זה לא מפחיד אותי בכלל", היא מחייכת. "אני שמחה שיש לי הזדמנות לתרום למאגר הנתונים הזה. מבחינתי זו גם סגירת מעגל. אחד הדברים הראשונים שעשיתי, כשעבדתי בנאס"א עוד בהתחלה היה כמדענית תומכת. אני הייתי האישה על הקרקע שסייעה לתאם ניסויים מדעיים, שנערכו על ידי האסטרונאוטים בחלל. לאחר מכן עזבתי את נאס"א, חזרתי ללימודים, ופיתחתי קריירה כפיזיולוגית השוואתית. חקרתי פיזיולוגיה של חיות בסביבות קיצוניות כגון פינגווינים, כלבי ים וציפורים החיות בגובה רב. בשלב זה אני הייתי המדענית והחוקרת – והחיות היו נשוא המחקרים שלי. כעת אני מרגישה שסגרתי מעגל וזה הזמן שלי לשלם את חובי: במקום להיות רק מתאמת או רק חוקרת, הפעם אני ה'חיה' שעליה מבצעים את הניסויים. אני חושבת שזה תפקיד טבעי שאנו מגלמים, כאסטרונאוטים. המחקרים שהייתי הנשוא שלהם בנסיעה שלי בדקו כיצד טיסה לחלל וסביבת מיקרו-גרביטציה משפיעים על גוף האדם. מה זה עושה לנו. ההבנה תאפשר לנו לשמור על בריאות האסטרונאוטים, ותהיה אפילו יותר רלבנטית למשימות בהן נדרשת שהייה בחלל לזמן ארוך למשל כאשר נחזור לירח ובסופו של דבר ניסע גם למאדים. אלו נתונים חשובים מאוד. יש לנו כבר עשורים שלמים של מידע על נושאים אלו ולכן אנחנו יודעים כבר הרבה על מה קורה לגופינו בחלל".

עם כרסטינה קוך במהלך ניסוי לגידול חרדל בחלל צילום נאס"א

בקרוב אגיע לירח

ומאיר מאוד רוצה להיות האישה הראשונה שתלך על הירח. "זה משהו שאני חושבת עליו כל יום מאז שחזרתי, האם תהיה לי הזדמנות נוספת לטוס שוב לחלל, לחוות את זה שוב. אני בהחלט מעוניינת בזה. אפילו בתום שבעת החודשים לא הייתי מוכנה לחזור הביתה. הייתי מעדיפה להישאר שם עוד זמן, אם היו מתירים לי", היא משתפת בכנות. "חלק מזה זו אותה תחושה של ציפה, של הערכה של איפה את ומה את עושה, והנוף והפרספקטיבה הנפלאים של כדור הארץ, שנפרשים לפנייך. וזה לדעתי אחד הדברים הכי חשובים, השינוי הזה בנקודת המבט. בהבנה עד כמה כדור הארץ שלנו הוא מיוחד ושביר ועד כמה אנחנו צריכים להגן עליו. איך כולם על פני כוכב הלכת הזה קשורים זה בזה. זה דבר שקשה להתעלם ממנו, אי אפשר שלא לראות אותו כאשר את נמצאת בחלל. כשאת מסתכלת למטה ורואה את כל כדור הארץ, כל 7.5 מיליארד האנשים שם ביחד, כל היבשות הרציפות הקשורות זו בזו והאוקיינוסים – ולא רואים בכלל את הגבולות הגאו-פוליטיים, מעשה ידי אדם – את מבינה עד כמה אנו קשורים זה בזה, כבני אדם, ושהדמיון בינינו גדול מהשוני".

הקורונה הגיעה לכוכב הלכת הזה שלנו כשהיא הייתה בתחנת החלל. "זה היה די סוראליסטי לראות את זה מהחלל ולהבין שאנחנו שלושת האנשים היחידים שבאותו רגע לא הושפעו מזה. חזרנו באמצע אפריל, כשהמצב היה די גרוע כאן בארה"ב ובשאר העולם. נזרקנו בפתאומיות לתוך הקלחת, ולא ניתן לנו זמן להתרגל לזה, בניגוד לאנשים על האדמה. אבל הרבה דברים שעשינו בחלל עזרו. הרבה מהטיפים להישרדות שבהם אנחנו משתמשים בחלל סייעו לנו גם כאן. דברים כגון שמירה על לו"ז, מתן פרסים קטנים לעצמך לאורך הדרך, קביעת זמן לפעילות גופנית, שהיא חשובה הן מנטלית והן פיזית, וגם אסטרטגיות תקשורת – איך מתמודדים עם אנשים אחרים, מציאת זמן לטפח את היחסים עם האנשים החשובים לך".

אז היא עשתה היסטוריה ואף חולמת לחזור, אבל את ה'צעצוע החדש' של נאס"א היא לא זכתה להכיר- אסלה שעלות הפיתוח שלה עמד על 23 מיליון דולר ומותאמת גם לנשים. היא צוחקת כשהיא מתייחסת לעניין: "כשבתי השימוש הקודמים פותחו, היה רוב גברי מאחורי זה, והם פשוט לא חשבו על ההבדלים האנטומיים בין גברים ונשים ומה עלול להיות קשה יותר בחלל. כמו פעולות אחרות, גם פעולה פשוטה כמו לעשות צרכים, עשויה להיות יותר מורכבת כשאין גרביטציה. לכן צריך לחשוב על הדברים האלו. זה קצת יותר בעייתי לפעמים עבור נשים, אבל אנחנו רגילות לזה בחיינו ומוצאות פתרונות יצירתיים. בית השימוש החדש יהיה בהחלט שיפור כי הוא מתחשב בהבדלים האנטומיים, ולכן יהיה נוח יותר לשימוש לכולם. מה שטוב הוא שנאס"א משתנה ומתקדמת כמו כולם ולוקחת בחשבון את השיקולים האלו בתכנון אמצעים עכשוויים ועתידיים".

רגע הנחיתה בחזרה לכדור הארץ מוכה קורונה. קזחסטן 17.04.20 צילום נאס"א

המספרים מדברים בעד עצמם. מאיר הייתה האסטרונאוטית מס' 65 שטסה לחלל, כשברקורד הזה יכולים להתפאר מעל 500 גברים. "הפער הזה, אי השוויון הזה קיים עדיין בהרבה תחומים, בין אם זה מגדר או מיעוטים אחרים, במונחים של ייצוג שוויוני. בהחלט יש עוד דרך ארוכה ללכת, ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך אבל נחמד לראות איזו דרך ארוכה כבר עשינו. אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון, ואת זה יש לחגוג". לפני החגיגות יש לה מסר לנערות שחולמות להיות אלו שיאיישו את הטיסות הבאות ומפחדות שזה מועדון לבנים בלבד: "אל תתנו לאף אחד להגיד לכם אם זה מתאים לכן או לא. אתן צריכות לעשות את מה שמלהיב אתכן, לעבוד קשה ולהצטיין, ולהמשיך להיות סקרניות ולנסות. אני מקווה שככל שנמשיך להוות השראה, לחנך ולדבר על הדברים שאנו עושים, להראות שכולם מעורבים במה שאנו עושים כאן בנאס"א ובמקומות אחרים, זה ייהפך יותר ויותר נורמלי".

 

ג'סיקה מאיירנשים יהודיות משפיעות