הגיע הזמן שגרמניה תכיר גם בהווה היהודי שלה

"את קתולית או אוונגליסטית?" שאלה האישה הקטנה מאחורי הדלפק בגרמנית כאשר הושטתי לה את תעודת הנישואין שלי. בעלי ואני עברנו לאחרונה לגרמניה מארצות הברית, והלכנו לרשום את תעודת הנישואין שלנו בכפרו, החבוי למרגלות האלפים ובשעריו הכתובת "נוסד ב-795".

היססתי למשמע השאלה, ליכסנתי מבט אל בעלי לקבל עזרה, ועניתי, "לא זה ולא זה? זו אפשרות? אני יהודיה". לחייה האדימו כשהיא סימנה את האפשרות Sonstiges – קטגוריה שמשמעותה "אחר", או "שונות" – והזדרזה להבטיח לי שזה לטובתי, כי כך לא אצטרך לשלם מסים המממנים את הכנסייה הנוצרית בביתי החדש. ובכל זאת, התקשיתי להתנער מן התחושה שהותירה בי השאלה ולשכוח את תגובתה הנבוכה.

בריטני וולטרס ובעלה. צילום באדיבות המצולמת

בעלי ואני נפגשנו בוושינגטון בירת ארה"ב, ושם הוא למד בשקדנות ובאהבה כל מה שיכול היה ללמוד על היהדות. הוא נולד בכפר קטן במדינת בוואריה שבדרום גרמניה, ופגש יהודים לראשונה כאשר עבר לישראל כדי ללמוד בחו"ל בתקופה שהיה באוניברסיטה. בעניין רב הגיע איתי לתפילות השבת, אמר בקול קדיש יתום בשנה שלאחר פטירתו של אבי, עזר לפרוס את התפוחים לסעודת ראש השנה. התחתנו תחת חופה שבנו חברים ובני משפחה בטקס בין-דתי, שבו שרנו שירי קודש קתוליים בגרמנית באותה נשימה עם נעימות קסם בעברית.

כשגרנו בוושינגטון, היינו טסים מדי חצי שנה לבקר את משפחתו בכפרו הקטן בבוואריה, הקרוי בשם ההולם "הכנסייה בשדה". מיקומה של הכנסייה קובע את מרכז העיר, הדרכים הראשיות מקושטות בפסלי עץ של ישו על הצלב, ברכת השלום המקובלת ביותר היא, בתרגום מילולי, "ברכו את האל!" הקתוליות והתרבות התמזגו זו בזו עד לבלי הכר, הטקסים הקתוליים נתפסים בה כ"תרבותיים" ומקיימים אותם אנשים שאינם דתיים במובנים אחרים, למרות הדתיות המאוד בולטת שלהם לעיניים לא מקומיות. הקתוליות נמצאת במובנים רבים באוויר שאותו נושמים – היא מזינה את הטקסים, את החגים (ויש הרבה כאלה), את השפה המדוברת, את הלך הרוח.

הוריו של בעלי אפילו לא מבינים שדברים מסויימים הם קתוליים – הם שולחים לי ברכות בימים חגיגיים כגון "חג העלייה" [של ישו השמימה] ו"חג עליית מרים" [אמו של ישו], ושזירות פרחים לציון מספר הימים עד להולדתו של ישו בכל שבוע בחודש דצמבר, בתקופת "הציפייה" [אַדוֶנט – התקופה שלפני חג המולד]. המחוות האלה נטולות כל משמעות דתית כשהן מופנות כלפיי, אך הן בכל זאת קתוליות. הם אינם עושים זאת משום שאינם מכבדים את יהדותי – אדרבה, זה מעשה משתף ומשפחתי – אבל נובע מהעדר כל חוויית "אחר", מישהו שאין לו אותן מסורות כמותם.

בכפר, שמעתי את השאלה "את קתולית או אוונגליסטית?" פעמיים – פעם אחת כאמור במשרד לרישום נישואין, ופעם נוספת אצל סבתא של בעלי, סביב שולחן המטבח. לפתע פתאום "אוֹמָה" מעל לעוגת התפוחים והקפה שלה, הציגה את השאלה, "את קתולית?" רגע של שקט חלף בזמן שהבטתי בבעלי, מחפשת עצה. הגרמנית שלי הייתה בסיסית למדי באותו שלב, אבל ידעתי איך להסביר שאינני קתולית. הנעתי בראשי מצד לצד והיא הנידה בראשה בהבנה, "אז כמובן. אוונגליסטית". שוב נענעתי בראשי, ובאנגלית השמעתי בשפה רפה "אני יהודיה, למען האמת". שתיקה השתררה בשולחן כשבעלי תירגם, וההכרה התפשטה על פניהם של סבו וסבתו.

כמעט בו – ברגע שהפציעה בהם ההבנה פצחו השניים בהתנצלויות, התנצלו על מה שקרה, התנצלו על "אותה תקופה" בהיסטוריה של גרמניה, התנצלו על האובדן העצום. גם אני התנצלתי בו-זמנית איתם. התנצלתי על ההתנצלות, התנצלתי על האי-נעימות. זה הפך לאחד מאותם סיפורים שבעלי ואני חלקנו עם חברינו, בארוחות משותפות, והמחשבה עליו גרמה להם לצחקק או לנוע באי נוחות, או גם זה וגם.

אולם אותו רגע אצר בתוכו שני מוטיבים שכיחים בחוויה היהודית בגרמניה בימינו: חוסר היכרות ואשמה. וזה לא קורה רק בכפרים הקטנים – אנחנו גרים עכשיו בברלין, ואני חווה את השילוב של אי-הידיעה והאשמה כל הזמן. רוב חבריו של בעלי, שגדלו באזורים שונים ובערים גדולות וקטנות בגרמניה, מעולם לא פגשו אדם יהודי עד שעברו לחו"ל או פגשו בי.

מתוך 83 מיליון תושבי גרמניה, 230,000 הם יהודים. הקהילה מגוונת, פסיפס של צאצאי דור השואה, פליטים מברית המועצות לשעבר ומהגרים מישראל שזה מקרוב באו. זרם האנשים שהצטרפו לקהילה הֶחיה אותה במובנים רבים – למעשה, ברלין מתגאה באוכלוסייה היהודית הצומחת במהירות הרבה ביותר בעולם. יהודים גרמנים צעירים מדברים על נרטיב משתנה, שבו הם אינם חיים עוד במנטליות של "להחזיק תמיד תיק ארוז", אבל עדיין מרגישים שהם האחר.

יהודי חובש כיפה במהלך הפגנה נגד אנטישמיות בברלין, 25 באפרילת 2018 (קרסאן קואל/Getty Images)

חשוב להכיר בכך שגרמניה עשתה עבודה מדהימה בלימוד ההיסטוריה שלה, ולימוד אזרחיה להתמודד איתה בצורה ביקורתית. בגרמניה, השואה היא הנושא החינוכי היחיד שבו משתפות פעולה כל 16 המדינות הפדרליות. זהו נושא חובה בשיעורי היסטוריה ואזרחות, אך עוסקים בו גם בשיעורי ספרות, אתיקה ודת. רוב תלמידי בתי הספר מבקרים במחנה ריכוז, וברשת בתי הספר שבעלי למד בה, הביקור הזה היה חובה.

הלימוד הזה, אף-על-פי שהוא חיוני וחשוב מאין כמוהו, גם נוטה לדחוק את היהודים אל העבר. משום כך, היהודים הופכים לדמויות ובריות מן ההיסטוריה, במקום שיהיו חברי קהילה החיים לצידם כאן ועכשיו. הם דמויות בתולדותיה הטראגיות של אומה ורוחות הרפאים החיות שלהם קורעות את ליבותיהם של רוב הגרמנים ביגון ובתחושת אשם.

גרמניה אינה ייחודית בחוסר ההיכרות הזו, אבל אני מאמינה שהאשמה היא תופעה גרמנית ייחודית. שמעתי זאת מהרבה חברים יהודים שגרים כאן – שכאשר הם מכריזים כי הם יהודים, פעמים רבות התגובה המיידית היא התנצלויות נחפזות, תחושת בושה, רשימת מכולת של מוזיאונים יהודיים שהאדם ביקר בהם. אני משתתפת כרגע בקורס נגד גזענות מנקודת מבט יהודית, ובאחרונה דיברנו על המושג הזה: טיבה המֵאבּן של האשמה. האשמה נוטה להקפיא אנשים בזמן, בתוך רגע, בתוך מושג, בתוך דפוס חשיבה. יהודים קשורים לרגע הגרוע ביותר בהיסטוריה הארוכה של האומה הזו, ואזרחיה חיים מחדש את הסיפור היהודי באמצעות הקשר הזה.

אני חושבת שגרמניה שותפה לתהליך חשבון הנפש הגלובלי המתרחש כעת: תהליך של הודאה במערכות של פריווילגיה ופירוקן, התמודדות עם הנחות ונקודות מבט נלמדות, וחיבורים זה אל זה כדי לבנות משהו טוב יותר, נכון יותר. אני מאמינה שיש מקום לתלמידים גרמנים לא רק ללמוד על ההיסטוריה היהודית ולחוות את רגשות הכאב הקשורים בה אלא גם ליצור חיבור עם הנוכחות היהודית בקהילה הלאומית שלהם. פחות ביקורים במוזיאונים ויותר שולחנות שבת, אולי. ללמוד איך לראות אחרים כחברי קהילה, לא ישויות נפרדות או היסטוריות. המשך תמיכה ביוזמות כמו זו הנושאת את השם הפרובוקטיבי "יהודי להשכרה", שבה יהודים צעירים מדברים עם צעירים אחרים ומספרים איך זה להיות יהודי בגרמניה היום, לא בהיסטוריה.

ברור, מן המחויבות ללמידה על השואה והאשמה שאני קולטת מכל מי שנודע לו שאני יהודייה, שגרמניה עושה חשבון נפש על ההיסטוריה שלה מתוך מאמץ לא להניח לכך לקרות שוב. אבל כדי להמשיך באמת הלאה, אנחנו חייבים לא רק להסתכל על ההיסטוריה, אלא על בני אדם חיים ונושמים ברגע זה ממש, המזריקים לארץ הזו סוג חדש של תרבות, זהות ממוקפת חדשה. גרמניה, ושפע הקהילות המגוונות שבתוכה, יכולות להרוויח מן היחסים שייבנו מישיבה סביב אותו שולחן – שולחן שבת או כל שולחן אחר.

בריטני וולטרס מתגוררת בברלין, גרמניה, עם בעלה, ועובדת בבנק העולמי בתחום מדיניות מגדר ומיסוי.

גרמניהיום השואה הבינלאומי