"אני אמנית הודית, יהודייה ואמריקאית. אני כל הדברים האלו, אבל גם אף אחד מהם"

הפרויקט המיוחד של און לייף, ארגון גשר ו-JTA (סוכנות הידיעות היהודית) שחושף אתכם לנשים יהודיות משפיעות מרחבי העולם ממשיך, והפעם סיונה בנג'מין (60) היא אמנית ויוצרת הודית אמריקאית יהודייה לא בהכרח בסדר הזה. היא גדלה בבומביי (כיום מומבאיי) בהודו כבת יחידה במשפחה יהודייה אמידה שהשתייכה לעדת 'בני ישראל', למדה בהודו וסיימה תואר ראשון ואז הגיעה לארה"ב ללמוד תואר שני ומעולם לא חזרה. היום היצירות שלה מוצגות ברחבי העולם. "לגדול בהודו היה מרתק. לא חשבתי על זה כשהייתי צעירה כי לקחתי את הדברים כמובן מאליו. גדלתי כיהודייה בהודו שהיא הינדית, מוסלמית, נוצרית, פרסית, בודהיסטית. למדתי בחטיבת ביניים קתולית, כי שם ניתן החינוך האנגלי הכי טוב. והלכתי לתיכון זורואסטרי, כי גם שם נתנו חינוך אנגלי טוב. אני כאן (בארה"ב) כבר 34 שנים. אני 'יהודיה גלותית' טיפוסית. אני שייכת לכל מקום ולשום מקום. הגיוון והרב תרבותיות שספגתי בהודו, שעליהם לא חשבתי כלל, הפכו להיות הכלים המרכזים ביצירה שלי. הבנתי שזה משהו ייחודי ושונה, ושאני יכולה להשתמש בזה בעבודה שלי". עכשיו היא כותבת ספר עם פרופ' אורי סולטס מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שנקרא "לגדול יהודייה בהודו". לדבריה "הספר מתאר איך היהדות שלי, ההודיות שלי והמגדר שלי השפיעו עלי ועל האמנות שלי".

 

סיונה בנג'מין ליד אחת מיצירות 'לילית' שציירה.

אביה עבד כמנהל בחברת ספנות גדולה, אימה הייתה אשת חינוך וניהלה בית ספר פרטי במשך 20 שנה בסמוך לביתם. "זה היה בית ספר פרטי קטן והרבה בנים למשפחות עשירות מדתות שונות היו מגיעים אליו כי גרנו באזור האמיד של מומבאי". הוריה הפכו את ביתם לבית הספר: "שלוש הקומות הראשונות היו בית הספר ואנחנו גרנו בקומה העליונה. כשהיא פתחה את בית הספר בשנת 1970 היו בו 2 תלמידים, ושנה אחרי זה, 25 תלמידים. בסופו של דבר היו לה כ-400 תלמידים וכ-15 מורים".

האם שמשה מודל לסיונה הילדה ליזמות נשית גם בשנים שבהן זה לא ממש היה מקובל. "הייתי בת עשר כשראיתי את אמא שלי פותחת עסק מהמסד. היא הייתה אישה אהובה ופופולרית באזור. בולטת משום שהיא לא נראתה 'הודית'. היא נראתה כמו בגדדית או איראנית או פרסית. אנשים חשבו שהיא לא הודית, אבל היא בהחלט הייתה יהודייה הודית.  באותה תקופה נשים יהודיות רבות עסקו בתחום החינוך. רבות מהן גם היו חלוצות בדרכים שונות. הייתה רופאה מפורסמת, רופאת ילדים והייתה גניקולוגית. מחנכות רבות כמו סופי קלר, שניהלה בי"ס גדול אחר, בחלק אחר של מומבאי. והיו הרבה שחקניות 'בוליווד' בתקופת הסרטים האילמים (ראינוע), שהיו יהודיות הודיות".

מתי התחלת לצייר? לעסוק באמנות?

"תמיד אהבתי אמנות. תמיד אהבתי לאייר ולצייר. המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל, כילדה, הייתה קופסת מרקרים או קופסת צבעי מים, מברשות או צבעים. אמא שלי ראתה את זה, ועודדה אותי. היא עצמה רצתה להיות רקדנית ואמנית, אך אביה הניא אותה מכך וטען שאמנות אינה מקצוע יציב כך שכשהיא ראתה שיש לי נטייה אמנותית, היא עודדה את זה".

בנג'מין למדה בהודו 5 שנים של איור וציור וכן היסטוריה של האמנות, ועוד שנתיים למדה ועסקה בעבודות מתכת.  אחר כך עברה לארה"ב ולמדה לתואר שני בציור ובהיסטוריה של האמנות, ותואר שני נוסף בעיצוב תפאורה לתיאטרון.

יצירה של בנג'ימין שנקראת 'קבלה' ונרכשה ומוצגת במוזיאון אנו (לשעבר בית התפוצות) בתל אביב

 

הגעת לארה"ב ונשארת.

"כן. אני חושבת שאזור ניו יורק, החוף המזרחי, הוא ביתי בגלל הגיוון החברתי, הטראנס-תרבותיות, וגם בגלל השיעור הגבוה של יהודים כאן. אני מרגישה מאוד בנוח כאן. אני מרגישה שניו יורק היא קצת כמו מומבאי. יש להן אותו 'טעם', אותה תחושה של עיר ללא הפסקה. גם תל אביב היא כזו. יש מעט מאוד ערים בעולן שיש להן אנרגיה כזו".

קרובי משפחתה פזורים כיום בין הודו, ארה"ב וישראל. היא עצמה גרה במונטקלייר, ניו ג'רזי, חצי שעה מניו יורק, אמא לרחל, בתה היחידה. את הציור שלה מאפיינות דמויות נשיות כחולות שמזכירות את הדמויות שרואים בציור ובמקדשים בהודו. הכחול מזכיר את זה של האל 'קאלי'. "הדמויות האלה הן לא הודיות, הן לא יהודיות, הן לא משהו ספציפי. הן אישיויות טראנס-תרבותיות. אני מבססת אותן על הפרטים הספציפיים שלי. היהדות שלי, ההודיות שלי, הישראליות שלי, האמריקאיות שלי, מה שזה לא יהיה – שהטמעתי בתוכי. ואני בונה אותן כאוניברסליות, כך שכל אדם יכול/ה להזדהות איתן. אני לא רוצה שיקטלגו אותי, אני אמנית הודית, אני אמנית יהודייה – אני כל הדברים האלו, אבל גם אף אחד מהדברים האלו".

סיונה בנג'מין ואחת מיצירותיה

מתי החלטת להתמקד בנשים?

"כשהייתי צעירה מאוד התעניינתי בצורתן של נשים. הדמויות הראשונות שציירתי היו מצועפות, טלית או סארי כיסו את ראשיהן ופניהן היו אפלים. הן היו בחיפוש פנימי. מאוחר יותר, הכרתי את המדרש, דרך מספר רבנים שנהיו המורים שלי ולמדתי על הנשים בתורה. אבל לא כמיתולוגיה. קראתי את הספר של ג'וזף קמפבל, 'עוצמת המיתוס' ואמרתי לעצמי 'אני לא אהיה כמו האמנים הגברים הלבנים האלו, שמציירים ציורים אבסטרקטיים גדולים, אני רוצה ליצור ציורים קטנים, עדינים, נשיים על מיתולוגיה, על מיחזור מיתולוגיה. על נושאים חברתיים-פוליטיים'. הרגשתי שהיעוד שלי הוא לעשות את היצירות האלו על נשים בגלל המדרש, בגלל עוצמת המיתולוגיה, ועוצמת מיחזור המיתולוגיה. אני לוקחת דמויות כמו לילית, רבקה, תמר או מרים. מרים, לדוגמא, היא מדהימה. היא רקדה עם התוף, היא הובילה את האנשים ביציאת מצרים, אל החירות. יציאת מצריים הזו, הריקוד הזה, נהיים סמל עבור כל מהגר, העוזב והולך לארץ מובטחת אחרת. הליכה לעבר החירות, לעבר מציאת הקול שלך. כך שהסיפור של מרים נהיה פלטפורמה עליה ניתן להרכיב כל כך הרבה נושאים בצורה כזו. הסיפור עובר טרנספורמציה, הוא נהיה מודרני, טרנס-תרבותי וטרנס-לאומי. זו העוצמה של המיתולוגיה ושל המדרש".

את הפרויקטים שלה ניתן למצוא במוזיאונים, בגלריות, בבתי כנסת ובבתים פרטיים לפי הזמנה. עכשיו סיימה פרויקט עבור 'ההיברו יוניון קולג" שציוותו 23 רבניות עם 23 אמניות. העבודה שלה הייתה על רבה שהגיעה לארה"ב מסוריה. "האזנתי לסיפור שלה, של המאבק שלה בקהילה האורתודוכסית הסורית שבה לא היו רבניות, איך היא ניפצה את תקרת הזכוכית. ויצרתי יצירה – לקחתי את המטפורה, של מי היא, והפכתי אותה לנשים הכחולות שאני מציירת. עשיתי מחקר על בדים סוריים, ו"עטפתי" את דמותה בהם – דמות של אישה כחולה שמעופפת בין אוקיינוסים. מצד אחד סוריה מולדתה, ובצד השני אמריקה".

היצירה 'לילית' של סיונה בנג'מין שנרכשה ומוצגת במוזיאון אנו (לשעבר בית התפוצות) בתל אביב

מה היה הרגע בו ידעת שהצלחת?

"התמדה ושקדנות הן חשובות ביצירתיות. הרבה אנשים מוותרים, לא מתמידים. אם יש לך משהו חשוב וחזק לומר, ואת תתמידי בכך, אז תצליחי. אני מאמינה בכך. אני לא משווה את עצמי להצלחות של מישהו אחר. לכל אחד יש את הגורל שלו, את הקארמה שלו. אני הולכת לפי הקצב שלי. מציאת המשמעות של מדוע ומה אני עושה, הייתה בעצם מטרת החיפוש שעשיתי במשך כל חיי. החיפוש אחר אוניברסליות דרך הזהות האישית שלי, וזה מדהים שאני יכולה לחלוק את זה עם העולם. זו רק טיפה בים, אבל זו התרומה שלי".

בעשור האחרון קיבלה שתי מלגות פולברייט כדי לצור אמנות, תחילה בהודו וכעבור שש שנים בישראל. בהודו בחרה ללכת חזרה לקהילה שלה. "מדובר בערך ב-4,000 או 5,000 יהודים וראיינתי כ-50 או 60 אנשים. ואז קיבלתי עוד מענקים כשחזרתי (לארה"ב) מקרנות, ועשיתי פרויקט שלם של כ-43 דמויות – ציורי פוטו-קולאז'".

מזל ומוניקה מוזס. ציור מס' 13 מתוך סדרה של קולאז'ים שיצרה בנג'מין בהודו. לעבודה כולה לחצו על הלינק 

בישראל, אותה היא אוהבת ולא מפסיקה לציין זאת, חיים רבים מקרובי משפחתה. כל פעם שהיא פה היא מבלה בין בתי בני דודה ברחבי הארץ. כשקיבלה את המלגה בשנת 2017, היא שהתה פה כחצי שנה ובחרה לראיין יהודים שעלו לישראל מהודו, בעיקר מקוצ'ין. "הפרויקט הראשון נקרא 'פנים רוקמים נרטיבים יהודים-הודיים' והפרויקט השני נקרא 'ממולדת-אם למולדת-אב: יהודים הודים טראנס-תרבותיים בישראל'. בדקתי מה קרה ליהודים ההודים הטראנס-תרבותיים האלו, שעזבו את הודו, מה הם מספרים לילדים שלהם, ואז צילמתי פורטרטים של דורות שונים, אם-בת, אם-סבתא, אב-בן וכו'. כעת אני עושה פרויקט – ועדיין מחפשת מלגות, כי זה יקר – של הדפסים עם עדשה קמורה (lenticular prints). בהדפסים האלו לוקחים שתי תמונות, שני דורות כגון אם ובן, ושמים אותם אחד על השני. וזה תהליך שבו אם מזיזים את התמונה ניתן לראות את הפנים משתנות, מדור אחד לשני".

גדלת בבית יהודי שומר מצוות וגם כיום את מנסה לשמור לפחות על חלקן. את חג הפסח האחרון חגגת באופן מקוון עם הרבה של בית הכנסת שלך. מנקודת מבטך, האם אנחנו מפספסים משהו, כישראלים, בכך שאנחנו לא שמים לב לקהילות הקטנות ברחבי העולם?

"שאלה מצוינת. אני חושבת שיהודים הם דת ולא גזע, במובן זה. אנו מבורכים בתפוצה מדהימה. ואני חושבת שחשוב להעלות את זה על נס. אני יכולה לומר, למשל, שרוב הפטרונים שלי הם יהודים אשכנזים ואני מאוד מודה על כך כי הם מכירים בגיוון שלי, מעלים על נס את הגיוון שלי, והם מעודדים את זה. לכן אני ברת מזל. כך שככל שנאדיר יותר את המגוון שלנו, את הייחודיות שלנו, כך ייטב לנו. יש יהודים אתיופיים בישראל כיום, ויהודים דרום-אסיאתיים ויהודים מרוקאיים, סוריים וכל מיני סוגים. ולכל אחד מהם מנהגים שונים, שפה שונה, מאכלים שונים. ואני חושבת שזה מרתק גם עבור לא-יהודים, שיש כיום בישראל גיוון כזה, ושהמדינה מעצימה את זה. זה היה כך גם בעבר, אבל ביתר שאת כיום".

עזרה בהכנת הכתבה: שני צור

SIONA BENJAMINאמנותהודוסיונה בנג'מין