מונולוג מקאבול: "אני יודעת שבסופו של דבר הם יהרגו אותי"

קוראים לי אישה

בתי, בתי האהובה

את, שאת כל חיי

תשוקת קיומי-

לאחרונה, אבד הניצוץ בעינייך

ואני חוששת שאת מתנתקת ממני

מתעלמת ממני, אפילו כשאת מקשיבה

האם את חוששת מהמבוכה שאת חשה מאימך?

מה מפחיד אותך?

היא, המסוגלת והמודעת

כוחה בעקשותה

דוהרת לתוך הסכסוך ללא פחד

היא, שלמען אהבת מולדתה היכתה גלים

וניפצה את כל המיתוסים, היום משרטטת מחדש את הגבולות

איה זהותנו חסרי הערך?

מה את שואלת יקירתי?

אמך לא זקוקה לשם

שמה הוא אישה

שמי, שמך ושם רבבות אחרות

שחייהן אינם מוגשמים

בזו לשמותיהן, המעיטו בערכן וזלזלו בהן

שמות רבים כל כך כמו חותמות על הסכמים.

אל תפחדי אהובתי, אמך לא לבדה.

היא הולכת עם חברים בדרך

עם מחשבה אחת, לב אחד ומסע אחד

מעבר לשם, מעבר לחיים,-

והכל נמצאים בסכנה.

עלינו להתוות את הדרך לך ולילדיך

עלינו ללחום עכשיו כדי שאתן תשרדו

עלינו למות עכשיו כדי שאתן תחיו.

סוראיה פאקזאד

(תרגמה מאפגנית ג'ילה פיקוק)

מתוך חשבון הפייסבוק של Suraya Pakzad

***

בשנת 1998 ייסדה סוראיה פאקזה, אמא לשישה מאפגניסטן את "קול הנשים" תחת שלטון הטליבאן, במטרה להעניק לבנות אפגניסטן השכלה למרות שזה היה פשע שדינו מוות. ב19 השנים מאז נפילת שלטון הטליבאן, למרות איומים חוזרים ונשנים על חייה היא המשיכה לפעול ללא לאות להגנה על זכויות נשים.  בשנת 2008 קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, העניקה לה את "פרס האומץ הנשי הבינלאומי" על עבודתה למען זכויות נשים ומאז זכתה בפרסים רבים על פועלה. את המונולוג שמיד תקראו נתנה לעיתונאית הבריטית פיבי גרינווד לפני למעלה מעשור. לפני 11 שנה הוא הוקרא בישראל באירוע בשם "כולנו נולדות חופשיות". 

אנחנו לא יודעות מה גורלה של פקאזה בימים אלה אחרי עליית הטאליבן חזרה לשלטון.

***

"בימים אלו ארה"ב מתפנה מאדמת אפגניסטן ובמקומה הטאליבן תופסים את מוקדי הכוח. נשות אפגניסטן כבר חוו את נחת זרועו של השלטון האלים הטאליבני. המונולוג של סוראיה נותן הצצה לעבר שיהפוך לעתיד וגם קול למי שלא זכו להשמיע את קולן בהחלטות הבינלאומיות הרות הגורל הללו. בטקסט הקשה מאוד לקריאה מספרת סוראיה איך המתינה בכל יום לקהילה הבינלאומית שתבוא להציל את נשות אפגניסטן עד שהבינה שהן נשכחו מאחור. אסור לתת למציאות הזו לחזור. על הקהילה הבינלאומית להשמיע קול ולהבטיח את חייהן והשכלתן של נשים בכל רחבי המזרח התיכון. זו המחויבות המוסרית שלנו. עידן הרשתות החברתיות נותן לנו כוח להפיץ את הסיפור את האפגני. להשמיע את קולן של הנשים. אחיותינו, הזקוקות לנו כעת יותר מכל."
ורד כהן ברזילי (מי שהפיקה בזמנו את הערב "כולנו נולדות חופשיות" לוועד האמנים למען אמנסטי אינטרנשיונל) 
***

מתוך חשבון הלינקדאין של Suraya Pakzad יחד עם שגרירת רצון טוב של נציבות האו"ם לפליטים השחקנית אנג'לינה ג'ולי

המונולוג של סוראיה פקזאד:

"בגיל 12 הייתי עדה לרצח מנהלת בית הספר שלי. זה קרה אחר הצהריים בסיום יום הלימודים כשכל התלמידים כבר יצאו מחוץ לשערי בית הספר. בית הספר שלנו היה ממוקם על שביל שקט והמנהלת גרה במרחק 100 מטרים ממנו בבית קטן. היא הייתה רווקה וחיה בגפה. זו הייתה השגרה שלנו. כל יום חיכינו שהמנהלת תעזוב ראשונה לכיוון הבית ואז צעדנו מאחוריה. ביום הרצח, הבחנו באיש צעיר שרכב על אופניים לצידנו. הוא התקדם קדימה לכיוון המנהלת עד שרכב בצמוד אליה ואז פתאום שלף אקדח וירה בה בעורף.

כולנו. כל תלמידי בית הספר היינו עדים לכך. היא נפלה ללא צליל חבטה בעוד שמראשה ניתז דם רב שצבע את הדרך באדום. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דם של בן אדם.

אף אחד לא יכול היה לספק לי תשובה הגיונית לשאלה למה? למה היא נרצחה? "היא לא חבשה כיסוי ראש", הם אמרו, בגלל זה הם רצחו אותה. ו"היא לימדה בנות". זה לא הפך אותה לפושעת בעיני. היא הייתה אישה מקסימה, היא אהבה את עבודתה. היא אפילו לא הייתה בת שלושים. לא הייתה שום הצדקה לרצח. אבל גרנו בהארט, במערב אפגניסטן, והראט שמרנית. אפילו תחת השלטון הקומוניסטי היה קשה לבנות לרכוש השכלה. המוג'אהדין לא יכלו לחוקק חוקים אך הם אכפו את הכללים שלהם באכזריות.

זמן לא רב אחרי שהמנהלת שלנו נרצחה, מורה אחרת נרצחה בביתה. היא הייתה קומוניסטית ולימדה אותנו פילוסופיה. זה לא נגמר בזה. אחרי שהם רצחו אותה, הם השליכו רימון לתוך חצר בית הספר שלנו. זה קרה בהפסקה. ישבתי עם שתיים מחברותיי מתחת לעץ. הן היו אחיות. אחיהן הגדול שיחק על הדשא במרחק כחמישה מטרים מאיתנו. פתאום נשמע רעש חזק וחשכה נפלה. הכל נעלם. יכולתי לשמוע את חברותיי זועקות את שם אחיהן "פאריק, פאריק". אז ראיתי אותו על האדמה, דם ניגר מגופו. ילדה אחרת נישאה בזרועותיו של שוטר, כל גופה כוסה בדם. חלף מעט זמן עד שהבנתי שהילדה הזו – היא החברה שלי.

כנערה חוויתי דברים: רצח של מנהלת בית הספר שלי. רצח חברי וחברותי. כל אירוע כזה הדליק עוד נורת אזהרה בראשי. הנורות הללו המשיכו להאיר בכל יום מספרות לי שמשהו לא בסדר. משהו אכן היה מאוד לא בסדר באפגניסטן אבל חשבתי שאוכל לתקן את זה. נולדתי למשפחה טובה. היינו אמידים. מכובדים ולמרות זאת הרגשתי כמו קורבן. חשבתי על כל הבנות האחרות שהחיים שלהן היו גרועים משלי, שחיו תחת שליטה מתמדת, ולא יכולתי לשתוק.

התחתנתי בגיל 14 .זו לא הייתה הבחירה שלי. בנים, גברים, הופרדו באופן מוחלט מאיתנו, אפילו בבית הספר והאוניברסיטה. הבחירה עם מי ומתי נתחתן מצויה אך ורק בידי המשפחות שלנו. כשאני מנסה להיזכר ביום כלולותיי אני לא יכולה לדמיין דבר. זה פשוט קרה. לא הייתה בידי אפילו ההזדמנות לחשוב מה המשמעות של זה בחיי. חלקנו מאושרות בטעות. אני הייתי ברת מזל. למרות נישואי, אפשרו לי להמשיך וללמוד בבית הספר. כשסיימתי את לימודי בשנת 1987,היו לי כבר שתי בנות. נשארתי שנתיים בבית עם התינוקות שלי, ואז התחלתי לעבוד במחלקה לקשרי נשים בממשלה. עבדתי שם חמש שנים, עד שהטליבאן הגיעו וסגרו אותנו. ציפינו שהם יבואו. בכל שבוע במשך שנתיים או שלוש, נאמר לנו שהם באים. הם השתלטו על כפר כזה או על המחוז ההוא….כולנו ידענו שיום אחד הם ישתלטו על המדינה כולה. בכל אזור עליו הם השתלטו, הם סגרו בתי ספר לבנות. הכל קרה ללא אלימות, לא היה אפילו רמז אחד למה שעתיד לקרות אחר כך. רק כשהם כבשו את הבירה – קאבול, זה התחיל. חמושים החלו להכות נשים ברחובות בשל התנהגות לא איסלאמית. הם שלפו נשים מאוטובוסים ציבוריים והכו אותן מול בעליהן. את יכולה לתאר לעצמך כמה קשה זה וודאי לגבר לראות זרים מכים את אשתו בגלל שכיסוי הראש שלה היה קטן מידי ?

נהגי אוטובוס לא הורשו להעלות נשים שלא לבשו בורקה. לנשים לא הייתה כלל זכות לעבוד. במדינה עם שלושה מיליון אלמנות, נשים לא הורשו כלל ללכת ברחוב, ללכת לקניות, ללכת לרופא, לאסוף את הילדים מבית הספר, אלא אם כן הן לוו על ידי גבר. אפילו אם היה לך בעל או אבא או אח, אם הם היו עסוקים או בעבודה היית הופכת לאסירה בבית.  ההתנהגות הזו הממה אותי. זה לא איסלאם. איסלאם לא מאפשר לגבר זר לגעת באישה. עכשיו הגברים הללו שפעלו בשם הדת תפסו, משכו והרביצו לנשים ברחובות. באיסלאם לא קיימת דרישה שאישה תלבש בורקה. עכשיו כל הנשים, ללא יוצא מן הכלל היו מוכרחות ללבוש בורקה – או להיענש.

בהתחלה לא עשיתי דבר. הייתי משוכנעת שהקהילה הבינלאומית תבוא לעזרתנו. חשבתי, אם הם לא באו היום, הם וודאי יבואו מחר או מחרתיים. אני רק אמשיך להיות עירנית ואצפה בחדשות. מעולם לא תיארתי לעצמי שייקח להם שבע שנים!!!! להגיע. כעבור שנתיים של ציפייה הבנתי. הם שכחו אותנו. התחושה הייתה שכל העולם חושב "הם וודאי התרגלו לכל האלימות הזו. אנחנו באמת לא יכולים לעשות דבר.  נותרנו לבד. התחלתי ללמד בנות בביתי ועודדתי חברות לעשות כמוני. אם זה תלוי בנו – אז זה מה שעלינו לעשות. אמרתי להן – כולנו התחנכנו על ידי מישהי – עתה זו האחריות שלנו להעביר הלאה את מה שאנחנו יודעות. אנחנו לא יכולות לאפשר לעצמנו להביט בדור שלם שגדל מנגד עינינו מבלי לדעת דבר. הן לעולם לא יסלחו לנו.

 

זו הייתה העבודה המסוכנת והטובה ביותר שאי פעם הייתה לי. בתי הספר קמו בכל רחבי העיר קאבול. היינו נשים שביצעו את האחריות שלהן לעזור לנשים אחרות. אבל זה לא היה חוקי וזה היה מסוכן. לא היו לנו כסאות, לא שולחנות, לא לוחות לבנים או שחורים. רק בקתות פשוטות, עם אח בוערת בחורף ואישה משכילה אחת. בכל בית הספר לא למדו יותר מעשר תלמידות. אסור היה עליהן לשאת את המחברות איתן הביתה. זה היה מסוכן מידי עבורן לו היו נתפסות. כל כלי הכתיבה והספרים שלהן הוסתרו היטב בבתים. שינינו את מיקום הבתים תדירות. תדרכנו את הבנות כיצד יש להגיע לבית הספר. "אל תשכחו לבדוק עם מישהו עוכב אחריכן, שנו את הדרך שבה אתן צועדות מידי ליום לבית הספר, אם מישהו שואל אתכן לאן אתן הולכות, אמרו שאתן הולכות לבית של חברה". זה לא היה קל ללמד תלמידות בית ספר לשקר. לפעמים הילדות היו שואלות אותנו: אתן אומרות לנו לשקר בנוגע לסיבת היותנו פה. אתן אומרות שאפילו אם הטליבאן יבקשו להשביע אותנו בשם הקוראן אנחנו חייבות לשקר כי אחרת הם יהרגו אותנו. מה ההבדל בין השקר הזה לשקרים אחרים?" היה לנו קשה להסביר את זה, ולהן וקשה עוד יותר להבין. רק ניסינו להבטיח להן שאנחנו לא עושות שום דבר רע. האנשים שמנהלים את המדינה הם אלו שטועים. אמרנו להן: 'לבנות יש זכות ללמוד. זה בסדר להעמיד פנים אם המטרה היא להגן על חייך'.  

אחד הבתים בהם לימדנו היה ממוקם על ראש גבעה תלולה באחד הרובעים העניים ביותר בקאבול. הלכתי לבקר שם פעם באמצע חורף מקפיא. לפעמים, כשיש בצורת, החורף באפגניסטן חמים. באותה שנה היה קר מאד. כשהגעתי לבית חברתי, הצצתי פנימה בטרם נקשתי בדלת. לפתע ראיתי אקדח ליד החלון. הלב שלי הפסיק לפעום. הייתי אחוזת פחד אבל המשכתי ללכת חזרה על עקבותיי. אני לא יודעת איך עשיתי את זה אבל הצלחתי להגיע לתחתית הגבעה תוך דקה. פחדתי כל כך. הייתי משוכנעת שהטליבאן עוקב אחרי. אך לא יכולתי לחזור הביתה, הייתי חייבת לדעת מה קורה עם הבנות. פניתי לילד תושב במקום ושילמתי לו כדי שיחזור לבית וידווח לי מה קורה שם. הוא חזר כעבור חצי שעה וסיפר שהטליבאן היו בבית אבל הם כבר הסתלקו. רצתי לבית הספר ומצאתי את חברתי בוכה. היא אמרה: "הם נכנסו באמצע שיעור. הם לא אמרו לנו דבר, פשוט השתלטו על הבית ונשארו בו במשך שלוש או ארבע שעות. הם לא נתנו לנו לזוז או לדבר. כל מי שהגיע לביתה צווה להישאר. הם ידעו, מישהו כנראה דיווח עלינו". אבל הייתה לנו תוכנית. בכל אחד מבתי הספר שלנו היה תנור וקצת נפט. ברגע שהתקבל איזהו סימן שהטאליבן מתקרבים הורנו למורה להשליך מיד לאש את כל הספרים, התיקים, כלי כתיבה, וכל דבר אחר שקשור לחינוך הבנות ולשרוף אותן. אחוזת פאניקה ובכי היא סיפרה לי: "תודה לאל שהכנתי קצת בצק משום שתכננתי לאפות לחם. אמרתי לחיילים שהבצק שלי חסר תועלת אם לא אאפה אותו. אפשר? הם ענו לחיוב אך דרשו שאלך לבד. מיד השלכתי את הספרים וכל יתר חומרי הלימוד לתנור, ועם הספרים הבוערים הללו אפיתי את הלחם". הכל הלך. היא יבבה בבכי. לא נשאר לנו דבר."  היא פשוט בכתה על הספרים שאיבדנו. היא העמידה פנים שאחת מהבנות חולה והאחרות הגיעו לבקר אותה. היא ניסתה להבין עד מתי יישארו ושאלה האם עליה לצלצל למשפחות כדי שהם לא יהיו מודאגים. בסופו ש ל דבר הם עזבו, חשדנים אך ללא כל הוכחה. הם פשטו על בתי הספר שלנו עוד פעמיים לאחר מכן אבל אף אחת לא נהרגה או נעצרה במהלך התקופה הזו. בגלל שהיינו נבונות, הם לא מצאו דבר. בשתי ידינו בלבד הענקנו לשלוש מאות ילדות השכלה. הדבר המדהים היה שכשהטליבאן נפל, כל אחת משלוש מאות הבנות חזרה לבית הספר לכיתה המתאימה לגילה. לא נתנו להן לנשור או להישאר מאחור.

אפגניסטן היא אחת מהמדינות המסוכנות ביותר לנשים. הסבירות שנמות בזמן הלידה גבוהה מבכל מקום אחר על פני האדמה. אנחנו סובלות מעוני מאלימות – חומצה מושלכת על פנינו, מלקים אותנו בפומבי, חוטפים אותנו וסוחרים בנו. בתי ספר לבנות שוב נסגרים, לא רק בדרום אלא גם בכפרים קרובים לבירה. נורות האזהרה שלי עדיין מאירות.

סוראייה פתחה במהלך השנים מקלטים לנשים.

"רובן בורחות מהבעלים שלהן וממשפחותיהן. מטלפנים אנונימיים מזהירים אותי: "סגרי את בית הבושת שלך". אני מאויימת על ידי משפחות שדורשות שאשליך אישה אחת או אחרת: "אל תסכני את החיים שלך בשביל הזונה הזאת כשזה כל כך קל לנו לחטוף אותך, לאתר את הבן או את הבת שלך. קל לנו להרוג אותך". הם יודעים איפה אני מתגוררת, איפה אני עובדת, איפה הילדים שלי לומדים. הם יודעים עליי הכל. בעלי מודאג, הוא אומר "סוראיה, את יודעת שהתנועה הזה לא תמשך. את צריכה להגן על החיים שלך, לוודא שאת באמת הולכת להיות שם בשביל הנשים שלהן הבטחת לעזור". התמיכה שלו מחזקת אותי, נוסחת בי ביטחון.  הנשים באפגניסטן זקוקות לי יותר מידי מכדי שאעזוב אותן. לפעמים אני לא נרדמת. הראש שלי מלא בפחדים. מה אם אמות? מה אם הם יפגעו בילדים שלי? אחרי ליל בלהות, אני מתעוררת בבוקר, הולכת לעבודה ומגלה ששינינו את דעתו של אדם אחד על הזכויות של הבת שלו. או שהצלחנו לשנות חוק. האושר שזה גורם לי מעלים את כל סיוטי הלילה. לפעמים את מוצאת את עצמך עושה משהו שמעולם לא תכננת לעשות. זה כאילו מישהו אחר אומר לך לעשות את זה, כאילו את מונעת מאיזה כוח שפורץ מתוך הלב שלך. אני יודעת שבסופו של דבר משהו יקרה. הם יהרגו אותי יום אחד. אבל לא אפסיק לעבוד עד שהם יעשו זאת. אני פוחדת. אך אני לא רוצה שהבנות שלי והנכדות שלי יסבלו מאותם דברים מהם אני סובלת היום. מישהו חייב לפעול כדי לעזור להן. מי? אני ופעילות אחרות כמוני. התפקיד שלנו הוא לעמוד בחזית. העבודה שלנו היא להשמיע את קולנו למען נשים שלא יכולות להשמיע את קולן.

אפגניסטןנשות אפגניסטן