‎9/11 היום שבו מאור הפנים האמריקני כבה

קצת לפני השעה שש בבוקר הטלפון צלצל. על הקו הייתה שרית חברתי מוושינגטון די.סי. ׳תפתחי את הטלוויזיה׳ היא פקדה, בקולה תחושת משבר. פתחתי את הטלוויזיה וחשכו עיני. עשן מיתמר מבניין התאומים הראשון שחלף בו מטוס. לא חלפו דקות וגם המטוס השני פגע במגדל התאום. 
הלכתי להעיר את השותפה שלי שאנון ולא מצאתי את המילים. זה לא שלא ידעתי אנגלית אבל לא ידעתי איך מבשרים דבר כזה בשש בבוקר לשותפה אמריקאית שהסכימה רק שלושה שבועות קודם לכן לחלוק דירה עם ישראלית שזה עתה הגיעה. כששואלים ׳איפה היית כשנפלו התאומים?׳ התשובה שלי היא בפיג׳מה בסלון דירתי שטרם באמת הפכה לי לבית בברקלי קליפורניה. את המראות הבלתי נתפסים ראיתם כולכם על המסך אבל את ריח הפחד, החרדה מפני הבאות ממש ברמה היומיומית ואת אבדן התמימות אפשר היה לראות בעיקר באמריקה.

בשלושת השבועות טרם האסון זכיתי לקבלת הפנים האמריקאית של השנים שקדמו לו, בכל מקום קיבלו את פניי בחיוך, בלבביות. ׳?and how are you today’
שאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב ממוכר הקפה דרך מנקת הרחובות, המלצר או המוכרת בחנות. מצאתי את עצמי מהנהנת ומחייכת לכל עובר אורח. אבל ביום שהתאומים קרסו, כבה גם מאור הפנים האמריקני.  אני נקראתי להתייצב בחדר החדשות ולהתחיל מה שבאתי לעשות במסגרת הלימודים – לדווח. נתבקשנו לתאר את האימה, חוסר האמון והחיפוש אחר קרובים גם בצד המערבי של היבשת. בלב רבים קיננה התחושה שזה לא הסוף, שגשר הזהב הסמוך בסן פרנסיסקו יכל ויכול להיות מטרה באותה המידה. פתאום הזרים שהתקבלו בחום בכל מקום ואני בתוכם הפכנו ל׳זרים׳ לא רצויים. כל הטיסות בוטלו, כל הוויזות הושעו, מה שהיה טבעי ומקובל – להעשיר את חדרי המחקר והכיתות באוניברסיטאות בתלמידי חוץ הפך לכמה שנים כמעט בלתי אפשרי למחזורים שהגיעו אחריי. שיהיה ברור, זה לא היה רק האור שכבה אלא הקונספציה שקרסה. התחושה שהם בלתי מנוצחים אחרי קריסת ברית המועצות וטרום עלייתה של סין, התחלפה בבלבול ותחושת פגיעות בקרב רבים. אנשי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הבינו פתאום עד כמה מוגבלת ההגנה שלהם כשבאמצעים כל כך דלים (סכין יפני לכל חוטף), הצליחו הטרוריסטים להערים עליהם ולהחשיך את חייהם. בימים שחלפו איש לא הישיר מבט, קומתם הייתה שפופה, והתדהמה נותרה בעיניהם של רבים לזמן ממושך.

תקופת פוסט ספטמבר 11 הביאה איתה אמריקה חדשה. הפלישה לאפגניסטאן זמן קצר אחרי מתקפת הטרור שהונעה מרגשי נקמה אבל גם מרצון לשנות את העולם ולהפוך אותו לדמוקרטי יותר (Nation Building הם קראו לזה), והמלחמה בעירק שהחלה ב2003 הביאו את האמריקאים לחוד החנית של המאבק בטרור אך גם לשלם מחיר דמים ומחיר כלכלי שלא יכלו כלל לדמיין שיעמדו בפניו. מערכות המעקב שחוררו את הפרטיות ושקיימות עד היום, הפכו לחלק מהיומיום של כולנו וכן, גם עם אשליית הרשתות החברתיות שהגיעה כמה שנים אחר כך, יצרו אמריקה אחרת. מקוטבת, מסוגרת וחשדנית. המחלוקת על המלחמות הכושלות באפגניסטאן ועירק הובילו לעלייתו לשלטון של ברק חוסיין אובמה שהוציא את הכוחות האמריקניים מעירק (10 שנים לפני הנסיגה העגומה מאפגניסטן) אבל גם לעלייתו כמטוטלת של דונאלד טראמפ בכהונה שאחריו. שניהם. וגם ביידן בסוף בסוף ראו את הדברים די דומה- זה לא תפקידה של אמריקה, ויש לדאוג בראש ובראשונה לאמריקה. 

New,York,-,September,11:,New,York,City,Firefighters at Work

בפחות מחודש מתו במרץ 2020 יותר אזרחי ארה"ב מקורונה מאשר במגדלי התאומים ובפנטגון יחד ומאז מאות אלפים רבים אבל הטראומה שהותירה מתקפת הטרור לא דמתה לשום דבר שהתרחש בעבר ולא עד עצם היום הזה.  האמריקאים הבינו שאמריקה איננה כל יכולה וההתעוררות הזו מהחלום האמריקני הייתה כואבת עבורם ויש להודות גם עבור רבים ברחבי העולם שסמכו עליהם. במרחק 20 השנים שחלפו זו עדיין ההוכחה הכי טרייה שיש לנו למהירות שבה הרשע יכול לשנות את ההווה והעתיד. הפינוי החפוז מאפגניסטן ותמונות ההשתלטות הטאליבן הם יותר מרמז לכך שהניצחון על אותו הרשע עוד רחוק, רחוק מאוד. 

9/11