מנהיגה פמיניסטית שתומכת במיסוד הזנות?

היא אחת הנשים היותר פופולריות בעולם. כשהיא בת 37 בלבד, נבחרה ג'סינדה ארדרן לעמוד בראש ממשלת ניו-זילנד. עיניהן של נשים ונערות בכל העולם, נשואות לאישה הצעירה והמוכשרת, שמצליחה להנהיג מדינה במקביל להריון ולידה, ובפרוץ מגיפת הקורונה הייתה היחידה שהצליחה לשמור על ארצה נטולת קורונה, בשעה שכל ארצות העולם ספרו את מתיהן. ארדרן מגדירה את עצמה כסוציאל דמוקרטית פרוגרסיבית ופמיניסטית. היא מובילה רפורמות בתחום הרווחה, תומכת בהפלות, פועלת להטמעת בני המאורי בחברה הניו-זילנדית, אבל בסוגית ניצול נשים בזנות, ג'סינדה ארדרן לא מתכוונת לשנות את החוק במדינתה.

בשנת 2003, התקבל בניו-זילנד חוק (Act Reform Prostitution), המתיר זנות ויוצר מסגרת חוקית להיות בזנות. החוק אמור לספק הגנה על "זכויות" הנשים והגברים בזנות, למנוע השתלבות קטינים בתעשיית המין, מחייב התחשבות בתושבים שמתגוררים בקרבת אזורי זנות ואוסר סרסרות והגירה לניו-זילנד לשם מכירת שירותי מין מסחרי. על-פי החוק, יש לכל אדם זכות לסרב לספק שירותי מין מסחרי, והפעלת בית בושת מצריכה הוצאת תעודת עסק. לשון החוק, חושפת את התפיסה שבה הפרלמנט הניו-זילנדי מחזיק ביחס לזנות; שהזנות לא תפריע לשכנים. הביטוי "שירותי מין מסחרי" הוא מכבסת מילים למילה "זנות" וכשנשים הן מוצר, בית בושת הוא עסק שמחויב ברישיון כמו כל עסק אחר.

כמו אנג'לה מרקל, עד לא מזמן קנצלרית גרמניה, שלא הביאה לשינוי חוק מיסוד הזנות בארצה, כך גם ארדרן, נותנת יד למדיניות המאפשרת את אחת העוולות הקשות כלפי נשים – מיסודן בעולם הזנות. ארדרן ומרקל אינן היחידות, גם באסטוניה, קוסובו, יוון, בנגלדש, דנמרק, סינגפור וסלובקיה, עומדות נשים בראש מדינה בה הזנות ממוסדת. הדיסוננס בין מנהיגה נערצת להתעלמותה מפשע צריכת זנות, הביא אותי לכתוב לארדרן מכתב. במכתבי כתבתי בין השאר כי: "בתי בושת 'נקיים' ו'מפוארים', ובדיקות לגילוי מחלות עור ומין, לא יכולים להגן מפני נזקי הזנות שחוות נשים בכל דקה שהן בזנות. ניסיונם של ארגוני זכויות אדם רבים בישראל ובעולם כולו, מראה לנו, שהזנות היא מצב קיומי של אלימות כרונית, תחלואה פיסית ונפשית, התמכרות וצבירת חובות."

מלשכתה של ארדרן נמסר לי, שמכתבי הופנה לשר המשפטים ובתשובה שהתקבלה מלשכתו נכתב כי "ב-2008, הוועדה לבדיקת דיני זנות, בדקה את השפעות החוק מ – 2003, ומצאה כי חלק מעובדי מין בחרו את עיסוקם, והם די מרוצים בתפקידם ושאין קשר בין תעשיית המין לבין סחר בבני אדם. החוק יצר את מסגרת רגולטורית לזנות, שנועדה לשמור על זכויותיהם של עובדי מין, להגן עליהם מפני ניצול, ולשמור על בריאות הציבור. עבודת מין כפופה לאותן תקנות בריאות ובטיחות כמו תעשיות אחרות." עוד נכתב בתשובתם כי "בשנת 2004 התכנסה הוועדה כדי לבדוק את יישום החוק. סקירה זו כללה מחקרים וראיונות עומק עם עובדי מין על חוויותיהם בתעשייה. בשנת 2008 פרסמה הוועדה את הדוח ומצאה כי ככלל החוק משיג את מטרותיו, הכוללות שמירה על זכויות האדם של עובדי מין והגנה עליהם מפני ניצול".

ובכן, השימוש בביטויים כגון: "עובדי מין", "לקוחות", "בחרו את עיסוקם", "מרוצים מתפקידם", של משרד המשפטים הניו-זילנדי, לא רק מקומם אלא גם מסגיר את התפיסה הממסדית הרואה בזנות כ"מקצוע" לכל דבר. המחוקקים בניו-זילנד תומכים בהסדרה של מכירת איברי מין של נשים וגברים לזנאים, וראשת הממשלה ארדרן, לא רואה בכך בעיה.

אולי הבעיה מתחילה בעובדה שמקור המידע של הממשל בניו-זילנד הוא ארגון NZPC – New Zealand Sex Workers Collective. ארגון ה -NZPC רואה בזנות "עבודה", מגדיר צריכת זנות כ'תמיכה עסקית', מתעלם מסוגיית היציאה מהזנות ומכחיש את נזקי הזנות לרבות אלימות, סחר בנשים והתעללות בקטינים. ארגונים בעלי אינטרס לרגולציה של הזנות כמו NZPC, קיימים בכל העולם, גם בישראל. מי שמרוויח ממיסוד הזנות הם בראש ובראשונה הסרסורים, סוחרי הנשים, הזנאים, בעלי הנכסים של בתי הבושת וכל התעשייה המתלווה לזנות. מנד, שני ארגוני זכויות אדם, SASE – Standing against sexual exploitation מבריטניה וארגון Family First מניו-זילנד, פרסמו דו"ח שבודק האם מודל הדה-קרימינליזציה, 15 שנים לאחר חקיקתו, עובד. מסקנתם הייתה חד משמעית – לא.

אלו עיקרי מסקנות הדו"ח:

למרות החוק אין הפחתה או שיפור בבטיחות ובריאות הנשים בזנות – מדיניות הדה-קרימינליזציה חושף הדוח, לא הביאה להפחתה או שיפור בבטיחות ובבריאות הא.נשים בזנות. אונס, מין לא בטוח, אלימות, חולי  נפשי ופיזי ושיטות ניצול, כגון שעות עבודה ארוכות, נשארו מנת חלקן של הנשים בתעשיית הזנות.

למרות החוק נשים אינן מדווחות על אלימות – נרשמו מעט מאוד דיווחים על הפרות בריאות ובטיחות ואלו שדווחו לממשלה ע"י ה-NZPC לא זוכים לטיפול. שתי תביעות בלבד על אונס הוגשו במשך תשע שנים. נשים נמנעות מדיווח, ובמקום לפנות לרשויות החוק, הן עוברות לבית בושת אחר.

למרות החוק לא מונעים כניסה לזנות ואין עזרה ביציאה מהזנות – החוק הניו-זילנדי לא הקצה מימון להוצאת נשים מהזנות, למרות שאחד התנאים לחקיקת החוק, היה, הקצאת תקציבים למניעת כניסה לזנות ועבור נשים שרוצות לצאת ממעגלי הזנות. נתונים שנאספו הראו כי 85% מהנשאלות הביעו רצון לצאת מהזנות (זו הערכת חסר כי נשים בזנות שוקלות יציאה, כאשר ניתנת להן התקווה שזה באמת אפשרי. כשאין שירותים מתאימים אין מוטיבציה לצאת מהזנות).

למרות החוק אין שינוי בכניסת קטינות לזנות וסחר בנשים מהגרות – כאשר נחקק החוק חשבו כי ניתן יהיה לעקוב אחר שיעורי הכניסה לזנות, אבל זה לא קרה. מעורבות של כנופיות פשע, זנות קטינים, סחר בנשים בתוך המדינה, מוכחשים ע"י NZPC. רשויות המדינה מודות כי אין להם מידע לגבי השוק השחור של תעשיית הזנות, הכולל ניצול קטינות ומהגרות נסחרות לזנות.

בינתיים, נשים שורדות זנות ופעילות למיגור הזנות בניו-זילנד, מנסות לפעול לשינוי החוק ולשינוי התפיסה הציבורית הרואה בזנות מקצוע, אך כל עוד ממשלת ניו-זילנד, מאמצת תפיסות של ארגון המשמר זנאות, הסיכוי שלהן להביא שינוי לטובת שורדות ושורדי הזנות, קלוש ביותר. ארדרן לא שם בשבילן. באופן מפתיע למדי, דווקא בתחום המאבק בצריכת זנות, יש לניו זילנד הרבה מה ללמוד מישראל.

ביום האחרון של שנת 2018, נחקק החוק לאיסור צריכת זנות (הוראת שעה ותיקון חקיקה), תשע"ט – 2019. לצד החוק, אושרה החלטת ממשלה "יישום המלצות הצוות הבינמשרדי לצמצום צריכת הזנות", שתוקצבה בסך 90 מיליון שקלים ומאפשרת את הרחבת מסגרות השיקום, התעסוקה והבריאות בקרב נשים וגברים בזירות הזנות השונות. מאז חקיקת החוק חולקו כ 2500 קנסות לזנאים. חקיקת החוק מהווה סמן ערכי ומוסרי לחברה שלא משלימה עם מציאות שבה נשים וגברים חיים באלימות כרונית וניצול מתמשך. מדובר במהלך פורץ דרך, בקנה מידה בינלאומי, הממצב את מדינת ישראל בחזית המאבק בצריכת זנות וסחר  בנשים ובקידום מעמד האישה ושמירה על זכויות אדם.

ג'סינדה ארדרןזנותניו זילנד