20 שנות מאסר לאישה שהרגה את עוברה

פרווי פאטל, אישה בת 33 מאינדיאנה, היא האישה הראשונה שאי פעם הורשעה בFetucide – רצח עובר, עבירה פלילית חדשה שהועברה במדינת אינדיאנה. פאטל הגיעה לבית החולים כשהיא מדממת מאיבר מינה. בדיקה רפואית גילתה כי היא ילדה זה עתה, וחבל הטבור עדיין השתלשל מתוכה (דהיינו, היא לא ילדה את השיליה). רשויות החוק במדינה החלו מיד לחקור את האישה שהכחישה בתחילה כי ילדה או היתה בהריון אולם תוך זמן קצר הודתה כי ילדה עובר מת לפני כמה שעות, עטפה אותו בשקית והותירה אותו בפח זבל.

היא הועמדה לדין על שני סעיפים: רצח עובר והזנחת חסר ישע, שני סעיפים סותרים לכאורה. בשביל להאשים ברצח עובר יש להוכיח שהעובר מת ברחם, ובשביל להאשים בהזנחת חסר ישע יש להוכיח שהעובר נולד חי ובר חיות. למרות הסתירה, היא הורשעה בשני הסעיפים ונגזרו עליה 20 שנה בכלא – עונש חסר תקדים ומקומם.

נקודת המחלוקת העיקרית בין התביעה וההגנה במשפט היתה בדבר החיות של העובר – האם העובר יכול היה לשרוד מחוץ לרחם בנקודה בה הוא יצא מגופה של פאטל. התביעה טענה כי פאטל היתה בשבוע ה-25 להריונה, מעבר לסף החיות, ולפיכך העובר יכול היה לשרוד מחוץ לרחם, אם היה ניתן לו טיפול רפואי מתאים. ההגנה טענה בתוקף כי פאטל הייתה בשבוע ה- 24 או אפילו ה-23 להריונה, ולפיכך העובר לא הגיע עדיין לסף החיות ולא ניתן להאשים אותה בהזנחה.

במהלך המשפט הסיפור הסתבך עוד יותר כשנתגלה שפאטל, בת למשפחה הינדית אדוקה, שמרה את ההיריון בסוד והזמינה גלולות לעידוד הפלה דרך האינטרנט, מה שהעלה שוב את אשמת רצח העובר משום שנראה שהייתה כוונה מצד פטאל להרוג את העובר, ולא הזנחה בעת לידה מוקדמת. הגלולות עצמן, כך נראה, גרמו ללידה המוקדמת אך לא להרג העובר משום שהגלולות שנועדו להרג העובר (מיפוג'ין), יעילות עד השבוע התשיעי של ההיריון (ואלו למעשה הגלולות בהן משתמשים בהפלה באמצעות גלולות גם בארץ).

הסיפור כולו מסובך מאד, והלשון המעורפלת של החוק מוסיפה לסבך המשפטי והמוסרי. החוק לא מפריד, למעשה, בין הפלה לרצח עובר, מה שמאפשר לגורמים שמרניים קיצוניים להכריז על כל הפלה כרצח ולקרוא לתביעת נשים שמבקשות להשיג שליטה על גופן גם בשבועות המוקדמים של ההיריון, הרבה הרבה לפני שהעובר בר חיות.

בגדול, פאטל היא הקורבן בסיפור הזה. לפאטל, וליותר מדי נשים אחרות בארצות הברית ומדינות שמרניות אחרות, אין גישה לטיפול רפואי הולם בחינם ולהפלות מסובסדות (או הפלות בכלל), אין רשת תמיכה ואין גישה לידע הבסיסי הזה על רביה, הריון ושליטה על גופן. במדינה בה החינוך המיני המועדף על רבים הוא "לימודי התנזרות", קשה להאשים נשים שנכנסות להריון, לא יודעות מה האפשרויות שלהן בכלל ומפילות מאוחר עם השלכות טרגיות. אבל פאטל היא יותר מקורבן. היא קורבן שהזניח למוות חסר ישע. ההפלות המאוחרות הללו מגיעות מחוסר ברירה, דחיינות ופאניקה על הבטן שאי אפשר להסתיר יותר מהסביבה. במידה רבה דם התינוקות הללו מרוח על ידי החברה השמרנית – אבל זה לא כל הסיפור.

העניין הוא שלעובר יש זכויות. מגיל מסוים (ששווה ערך לבערך חצי שנה של הריון, די והותר זמן כדי לבצע הפלה במדינות מערביות) זהו יצור חי אחר שמהווה את ההגדרה המילונית של חסר ישע. ניתן להתעלל בו, להזניח אותו ולפגוע בו גם לפני לידתו ומגיעה לו הגנה. למעשה, אם גורם אחר היה פוגע בעובר (טיפול רפואי רשלני, למשל), היה הגיוני לחלוטין לתבוע בשמו ועבורו, אבל אם אמו יולדת ומזניחה אותו זה הופך, משום מה, לעניין של זכות האישה על גופה.

אני מאמינה שלנשים יש את הזכות לבחור מה קורה בגופן ולשלוט בחייהן. אני מאמינה שהפלות צריכות להיות לא רק חוקיות, אלא נטולות עלות, שירות שהמדינה נותנת לאזרחיות שלה. אני מאמינה שלהפיל צריך להיות קל ודיסקרטי כמו להסיר שומה, ומבחינות רבות, עד שלב מאד מתקדם בהריון, העובר איננו יותר משומה. האישה המוחלשת, ההריונית, שמוקפת בסביבה שמרנית ונאלצת להסתיר, לשקר ולשאת בעלות הכבדה של בחירותיה היא קורבן, ה-קורבן של כל הסיפור – עד שההיריון מתקדם. אז נכנס לתמונה יצור עוד יותר חסר ישע – העובר בר החיות.

עוברים שנולדים בשבוע ה-24 הם זעירים. חצי קילו של איברים לא מפותחים עד הסוף, שזקוקים לחודשים ארוכים מאד בפגיה על מנת לגדול ולהתחזק מספיק רק כדי שהוריהם יוכלו להחזיק אותם. שיעור התמותה בישראל של פגים שנולדו בשבוע 24 היה 52% בשנת 2010. אלו ששרדו סבלו, לרוב, מעיכובים התפתחותיים רבים ובעיות בריאות. זה אומר שבערך כל פג שני שנולד בשבוע הזה שרד עם טיפול רפואי. הם זעירים, אבל הם עדיין בני אדם, והוריהם לא היו מוותרים עליהם בשביל שום דבר בעולם.

הגנה על עוברים ברי חיות היא נושא פמיניסטי

שמרנים משתמשים בעובר ככלי ניגוח בנשים. הם משתמשים במערכת הרבייה הנשית כדי להגביל נשים, לוקחים להן את אמצעי המניעה והאפשרויות לשלוט בגופן, מנופפים מעליהן תמונות של עוברים שחוטים וקוראים להן רוצחות. העובר הוא רק תירוץ עבור שמרנים על מנת לשלוט בנשים. ברגע שהעובר הזה נולד הוא יוצא להם מהרדאר. אם הוא מת ברחם זו בעיה מוסרית, לדידם, אבל אם הוא מת מעוני ורעב מחוץ לרחם זו כבר בעיה של אוכלי החינם העניים, עבורם לא מורמת אפילו זרת לעזרה מתוך עיקרון.

התרגלנו כל כך לדיכוי השמרני הזה ששכחנו שעם כל האהבה לנשים והמלחמה על זכותן לגופן, משלב כלשהו, אחרי שההיריון נמשך ומתפתח עוד ועוד, הן כבר לא היחידות בתמונה, וצריך לדאוג גם לחסרי הישע שהן נושאות בבטנן. יש להן אחריות להפיל מוקדם יותר או לפנות לטיפול מתאים כדי ללדת בצורה בטוחה.

פטאל לא הייתה צריכה להיכנס לכלא, אבל הטיפול שלה בנושא היה רחוק מאידיאלי. פטאל לא הייתה צריכה ללדת מלכתחילה, אבל אם כבר ילדה, היא הייתה צריכה לעשות את זה בבית חולים ולתת לעובר הזה איזשהו סיכוי לחיים, ולא להשאיר אותו בפח הזבל כמו פיצה מאתמול. פטאל היא האחריות שלנו, כחברה, ושלנו כפמיניסטיות. הטיפול במקרים הללו – טיפול באמת, ולא נפנוף אצבע מוסרני – הוא סוגיה פמיניסטית שדורשת תמיכה באישה ההרה, הנגשת שירותים והצלת חיים – כן, גם את החיים של העובר בר החיות.