האשמה היא החברה הטובה ביותר של האמהות הטריות

כחלק מהעבודה כעורכת באון לייף, ובמיוחד לאורך תשעת החודשים האחרונים, נחשפתי ללא מעט וידויים של נשים אמיצות. בעזרת הכנות שלהן והרצון לשתף, הן לימדו אותי שהכל בסדר: את יכולה לשמוח על ההריון ואת יכולה לסבול מדיכאון עוד לפני הלידה (ובטח לאחריה), את יכולה להאמין בלידה טבעית ואת יכולה לדרוש אפידורל עוד בדרך לחדר הלידה, את יכולה לרצות ביות מלא ולדרוש שהתינוק לא יעזוב אותך לרגע, ואת יכולה להניח אותו בתינוקיה ולנצל את הזמן להתאוששות ולמנוחה, את יכולה להניק עד גיל שלוש ואת יכולה להתייאש מכך עוד בבית החולים ולעבור לתחליפים, את יכולה לעזוב את העבודה ולהתמקד באמהות ואת יכולה לחזור לעבודה כבר אחרי מספר שבועות – ומה שלא תחליטי, זה בסדר. זו החלטה שלך והיא צריכה להיות נכונה רק לגביך. אני הבנתי את זה והפנמתי את זה, ולכן הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. אבל אז הגיעה הנפילה. תרתי משמע.

בשבוע 28, ברגע של חוסר תשומת לב להבדלים בין גובה המדרכות, מצאתי את עצמי משתטחת על הבטן. המבטים הנבהלים של האנשים ברחוב החרידו אותי עוד יותר מהנפילה עצמה, וכך מצאתי את עצמי מתייפחת מול זרים, בכי שרק הלך והתחזק כשהגעתי הביתה. באותו רגע אפילו לא הבנתי על מה בעצם אני בוכה, ורק כשנרגעתי הבנתי שלא בכיתי בגלל הפצע ביד או הכאב בברך, וגם לא בגלל מסך הסלולרי שהתנפץ, אלא בגלל תחושת האחריות הלא מוכרת והבלתי נסבלת שנחתה עלי. ידיעה ברורה שעכשיו אני לא הולכת רק בשבילי אלא בשביל שניים, לא אוכלת רק בשבילי אלא בשביל שניים, ובאופן כללי לא נושמת רק בשבילי אלא בשביל שניים. באותו רגע ממש הגיע אותו רגש שכך כך הבטחתי לעצמי לא להרגיש – האשמה.

הפעם השניה שהאשמה הכתה בי היתה כמה ימים אחרי זה. ביקרתי חברה שבדיוק ילדה אחרי שנים של טיפולים, ובזמן שהתינוקת לא הפסיקה לבכות, היא דיברה בעיניים נוצצות על כמה שהבחילות לא הפריעו לה כי היא כל כך חיכתה להן, ואיך היא התרגשה סוף סוף להרגיש את כאב הצירים. כשחזרתי הביתה שוב בכיתי, כי הרגשתי אשמה שבמשך כל השיחה איתה אני חשבתי עד כמה הספה לא נוחה לי והבטן לוחצת לי, ושעדיף שלא אשתה יותר כי כמה עוד אפשר ללכת לשירותים ובכלל, מה אני אעשה אם הבייבי שלי יבכה ככה במשך שעות. ובעיקר הרגשתי אשמה על כך שלאורך כל השיחה לא הצלחתי לחשוב כמוה – שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

תמונה:  Shutterstock

מאז האשמה נמצאת כל הזמן – בבחירה של העגלה, בסידור של הדירה, במה שאני אוכלת ובמה שאני לא אוכלת, באילו ויטמינים אני לוקחת ואילו אני שוכחת, בכמה אני נושמת ובכמה אני מתעמלת ובאורך חופשת הלידה שאני מתכננת. ולא משנה כמה אני מנסה להגיד לעצמי שהכל בסדר, אני עדיין מרגישה אשמה, וזה עוד בכלל לפני שהגיעה הלידה.

קל להאשים בזה את החברה, ובמידה מסוימת היא באמת אשמה. הרי לכל אחד יש מה להגיד – על גודל הבטן, על מה שאת אוכלת, ואם את שותה ואם את מעשנת ולמה את לא קונה את הדגם ההוא ולמה לא עשית את הקורס הזה. אבל בעיני זה לא רק החברה שגורמת לנו להרגיש אשמות, אלא האשמה היא ממש בילט אין. אולי חלק מאותו אינסטינקט אמהי מפורסם. אולי בעצם האשמה היא זו שגורמת לנו לרצות שיהיה להם טוב, שהם לא יפגעו ושאף אחד לא יעז לפגוע בהם. ואם ככה, יכול להיות שהבעיה היא לא האשמה עצמה, אלא האשמה הכפולה: האשמה על זה שאנחנו מרגישות אשמות. אז אולי אני צריכה להיפטר רק מהיומרה להפסיק להרגיש אשמה, ולהכיר סוף סוף בעובדה שהאשמה היא עוד איבר שצומח לנו עם ההתעברות, או איזה סימן מתיחה שהגיע עם הבטן ועכשיו הוא פה כדי להישאר.

אז עכשיו אני מנסה להחליף את אוצר המילים שלי, ובמקום להגיד לעצמי "אני לא מרגישה קלילה וזוהרת בהריון וזה בסדר" אני אגיד "אני לא מרגישה קלילה וזוהרת בהריון ואני מרגישה אשמה לגבי זה, וזה בסדר". ובהמשך, במקום להגיד "אני שמה אותו במשפחתון מוקדם וזה בסדר", אני אגיד אגיד "אני שמה אותו במשפחתון מוקדם ואני מרגישה אשמה לגבי זה, וזה בסדר". ובעיקר אני משננת לעצמי שאני הולכת להרגיש אשמה עם כל החלטה שאני אעשה, אבל זה ממש בסדר. כי עכשיו כבר ברור לי שאמהות היא בעצם מילה נרדפת לאשמה, וכנראה שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה ולהפחית אותה, היא פשוט להפסיק להילחם בה.

אל תבינו לא נכון. הייתי מאוד רוצה לחיות חיים ללא אשמה, להיות כמו האמהות האלו שבטוחות בכל בחירה שהן עושות – אבל הנה, אני שוב מרגישה אשמה שאני לא כמותן. לכן נראה לי, שלפחות עבורי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האשמה היא פשוט להתרגל אליה, עד כדי כך שאולי יום אחד לא יהיה לה משקל כל כך גדול במערכת השיקולים שלי, ואולי היא אפילו היא תעלם מעצמה. אבל בינתיים היא פה, וכל מה שנותר לי לעשות זה לא לקחת אותה יותר מדי ברצינות.