הנקה: לא בכל מחיר

השבוע הוא שבוע ההנקה הבינלאומי והפיד שלי מתמלא בתמונות של מניקות גאות (ובצדק) שמספרות כמה זמן הניקו לצד המשפט "שבוע ההנקה הבינלאומי הוא הזדמנות נוספת לעודד ולהגביר את המודעות להנקה ולחשיבותה (מצחיק לדבר על "יתרונותיה", כי אין לה חסרונות)".לצערי אני חייבת לחרב את המסיבה, כרגיל. יש להנקה חסרונות. אי אפשר להסתכל על הפעולה המדהימה, הבריאה והמקרבת לתינוק/ת הזאת בלי להסתכל על ההקשרים החברתיים והרגשיים שלה ועל המחירים שהיא גובה מהמניקה עצמה.

בהקשר זה, קשה לי להפסיק לחשוב על המקרה המזוויע שנחשף השבוע בתכניתה של קרן נויבך; מטופלת נפש שנקשרה למיטתה אחרי שחוותה אפיזודה פסיכוטית לאחר לידה ואנשי ונשות הצוות שאבו ממנה חלב בכוח וללא הסכמה. לא יכולתי שלא לחשוב על הצורה בה המלצות בריאותיות הן גם ציווים חברתיים שמגיעים פעמים רבות על חשבון הנשים עצמן. כמובן שהמקרה הזה הוא קיצוני ואכזרי בצורה בלתי רגילה אבל הוא ממחיש את התפיסה שטובת התינוק עולה על טובתה של האישה שהיא גם אמא.

אני הנקתי את בני שנה וארבעה חודשים, נהניתי להניק, ההנקה הלכה לי בקלות מדהימה ובני האהוב התפתח יפה על הנקה מלאה, אבל (וכמובן שיש אבל), אני יודעת שיש לי מזל. למה? כי עברתי לידה קשה ומסובכת, רשלנית ומזיקה שנגמרה בניתוח חירום לאחר שבני הופרד ממני. זאת אומרת, אחרי הלידה לא ראיתי אותו שמונה שעות. איבדתי כמויות עצומות של דם ונזקקתי לשני עירויים, הידיים שלי היו מוגבלות והייתי מטושטשת. למזלי, וכאן זה בהחלט מזל, למרות השעות הרבות שלא ראינו זה את זו והמצב הפיזי שהייתי בו היה לי חלב ובני הצליח להיצמד נכון ובמהירות רבה.

אבל לרוב, זהו לא המצב. נשים שעברו טראומה בלידה מתקשות להניק, זאת עובדה מגובה מחקרית. כמה נשים עברו טראומה בלידה? הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, כארבעים אחוז מכלל הלידות מוגדרות על ידי הנשים כטראומטיות. אוקסיטוצין – ההורמון המופלא שאחראי על הנקה מתקשה לפעול במצב של סטרס וטראומה פיזית ונפשית. תוסיפי לכך את העובדה שבמספר הולך וגדל של לידות ישנה התערבות של מכשירים ושבלידות שכוללות ניתוח קיסרי הנשים היולדות מופרדות מהתינוק /ת שלהן והגענו למצב התחלתי של הנקה שהוא כמעט בלתי אפשרי.

המכשולים בדרך להנקה לא נפסקים בלידה עצמה. אחרי הלידה יועצות ההנקה שמפטרלות בין החדרים הן ממש כמו רולטה רוסית, חלקן יהיו מדהימות ותומכות וחלקן ישברו את רוחה של היולדת. במקרה שלי, הגיעה יועצת, הסתכלה עליי ועל כמויות העירויים ואביזרים שסבבו אותי, אמרה לי "למה את חושבת שיש לך חלב בכלל?", לחצה על השד שלי כשלא האמינה שהתינוק יונק יפה ולמזלי עזבה אותי לעצמי. כמו הסיפור שלי יש עוד עשרות ומאות סיפורים. נשים שהצליחו להניק אבל בתינוקייה נתנו תמל, נשים שלא הצליחו להניק ולא מצאו יעוץ ותמיכה, נשים שלא רצו להניק ועברו מכבש לחצים בנוסף ללחצים הפיזיים והנפשיים אחרי לידה, נשים שנלחמו על ההנקה חודשים ושאבו, דיממו והתאמצו עד שהיא הצליחה ועוד ועוד.

יועצות הנקה במאות ואלפי שקלים הן בהחלט השקעה משתלמת כאשר מסתכלות על העלות של תחליפי החלב, אבל לא כולן יכולות להרשות לעצמן. מאמץ עבור משהו שחשוב לך ולתינוקך הוא דבר נעלה ויפה אם את רוצה בתוצאה הסופית אבל לפעמים המירוץ אחר ההנקה עלול להוביל לתחושת אשמה וכשלון בלתי נגמרת. הכשלון הזה הוא בין הגורמים לדיכאון ותופעות חרדה לאחר לידה. בדיוק כמו שיש להנקה מוצלחת את הכוח לסייע במניעה של אותן התופעות. במקרה שלי, התמזל מזלי ולא רק שהצלחתי להגשים את המטרה שהייתה לי לפני הלידה ולהניק, אלא שיכולת ההנקה עצמה עזרה לי להתמודד נפשית עם הטראומה הקשה מהלידה.

כמו כל דבר באמהות, הנקה עשויה להרים נשים ויכולה להוריד אותן, יש לה יתרונות ויש לה חסרונות שאסור לבטל. אנחנו חייבות לחשוב על סוגים שונים של נשים, של חוויות ושל יכולות שהן מעבר למה שבוחרים להראות לנו. ושוב אגיד, בהנקה כמו באמהות, לא רק התינוק\ת חשובים, גם האמא חשובה .

הנקה לטווח ארוך יכולה להיות קלה ונעימה עבור נשים שנשארות עם התינוק שלהן מעבר לחופשת הלידה, כמו שאני עשיתי ואני יודעת שזו אחת הסיבות בגללן יכולתי להניק עד שהבן שלי החליט להפסיק ביוזמתו, שוב, מזל. אך לא כולן כל כך ברות מזל. יש נשים שעושות מאמצים אדירים, שואבות בעבודה ונלחמות על ההנקה בכל כוחן, אבל בואו נשים את זה על השולחן – מדובר בעבודה נוספת ובלתי פוסקת. מלחמה אינסופית מול מקום העבודה, מול המשפחה שלא מפסיקה לשאול אם לא התקלקל לך שם החלב כבר, או מול אנשים אחרים ששואלים אם תניקי אותו בכניסה לבקום. אני בטוחה שכמו שלנו המניקות יש את הקשיים והיתרונות שלנו, לנשים שמאכילות בצורה אחרת, יש את הקשיים ואת היתרונות שלהן.

בשביל לעודד הנקה אנחנו צריכות לעודד נשים, להיות כנות לגבי המחירים והתועלות של מה שאנחנו עושות. לתת להן את כל המידע, לדבר על הנקה בכנות, לדבר על הבחירה שלא להניק וגם על העדר הבחירה אם בזה מדובר. בכך שמישהי נותנת תמל לתינוק שלה זה לא אומר שהיא יוצאת למלחמה כנגד ההחלטות שלך, ולהפך. אם את לא מניקה, מכל סיבה שהיא, נשים מניקות לא שופטות אותך (או לפחות הייתי רוצה לקוות).

אידאליזציה של כל צורת אמהות מזיקה לא רק לנו, שלא יכולות לדבר על הקשיים אלא גם לנשים שעושות אחרת. אנחנו צריכות לקחת בחשבון את הרקע ממנו כל אישה מגיעה ולא ללכת אחרי המלצות בצורה עיוורת, אלא לשאול מי יכולה לעמוד בהם ולמה. ולבסוף, במקום לצאת אחת נגד השנייה כמו שקרה אחרי ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי על הנקה בלעדית , עלינו לאגד את הכוח שלנו מול המדינה. המדינה שמפעילה את בתי החולים, מפקחת על מקומות העבודה ומכריחה אותנו להסתפק בחופשת לידה מעליבה ללא תמיכה של ההורה הנוסף. לא משנה איך אנחנו מאכילות את התינוק שלנו, בסוף כולנו חוטופות ביקורת, מאשימות את עצמנו שאנחנו לא אמהות טובות מספיק, או שמאשימים אותנו כי אנחנו פנאטיות או, לחילופין, מזניחות. אין אמצע. לשנות את השיח יכול לתת לכל אמא מרווח נשימה.

ודבר אחרון שחשוב שתמיד נזכור, אין דבר שאין לו חסרונות. אם לא עבורך, אז עבור נשים אחרות.

אמהותהנקהחברהקשת קורם