עד מתי, הריוניות עילאיות ומתנשאות

פחות או יותר מתי שנכנס הפייסבוק לישראל, טסתי לטיול הגדול בדרום אמריקה. תכננתי עם חברותיי מסלול מפורט – אשכרה ישבנו מול מפה אמיתית, עם ריח נייר של פעם, והחלטנו יחדיו אילו מקומות בתוליים ומטריפים נכבוש. הרגשנו כמו מגלות ארצות. עם מוצ'ילה גדולה ופאוץ' כסף מתחבא תחת דגמ"ח כעור נחתנו בצ'ילה והתחלנו לתור את המדינה על עיירותיה הקטנות.

העלנו את התמונות לפייסבוק – עבורנו הוא תפקד כסוג של "ענן" לשמירת מידע, ופחות כרשת חברתית עשירה. ואז שמנו לב שהפייסבוק מתחיל להציג לנו רפליקות שלנו, עוד קבוצות של בנות או בנים, שעושים בדיוק את אותו הטיול, מסמנים "וי" על אותם אתרים שמחכים לנו בדרך, מצטלמים במקומות שכולם כבר הצטלמו. אותם פרצופים מהפייסבוק החלו לצוץ בהמשך המסלול שלנו, פרצופים של יודעי כל – ילדים בני 23 שכבר כבשו את העולם ומדווחים לנו, עקב נסיונם הרב כמוצ'ילרים, על מה לוותר, איפה "משעמם" כי אין ישראלים ולאן חייבים להגיע כי זה בגדר החובה. אט אט, תחושת הייחודיות שלנו החלה להרמס, כמו כפר קטן השוכן למרגלות הר געש בעת ההתפרצות. גילינו במהרה שאנחנו ממש לא גילינו את אמריקה.

פאסט פורוורד לשמונה שנים מאוחר יותר.

תחושת הגועל המצמררת החלה לעלות בגופי בכל פעם שרוטב עגבניות מתועש התקרב לאפי, כאבי הראש, הסחרחורות, הכבדות והעייפות – כל כך הרבה דברים נהדרים החלו לקרות לי, בת מזל שכמוני. לא עבר זמן רב והבטן החלה לתפוח, עמה גם הספוקלציות סביבי – תקעת הרגע המבורגר או שזו בטן של הריון? סביר להניח ששתי התשובות נכונות, וזה הזמן והמקום לעשות לעצמי אאוטינג חגיגי ולומר שגם אני, כמו שרבות מאיתנו היו או יהיו, בהריון.

הדגש כאן הוא על גם אני, מאחר והריוניות במיל' (שילדו לא מזמן) והריוניות הווה דואגות להזכיר לי כל הזמן שגם להן זה היה ככה בהתחלה, שככה זה אצל כולן. אין ספק שהדרך למחלקת היולדות רצפות כוונות טובות, וברור לי שהן רק מנסות לנחם אותי נחמת טיפשות שכולן כבר עברו את זה. אבל ראבק, תנו לי לעבור את זה בעצמי! תנו לי להתרגש, לחוות גם את הרע וגם את הטוב, כי עבורי זו הפעם הראשונה, וזה לא מעניין אותי שאתן כבר עברתן את זה – זה לא מעודד או עוזר, זה בדרך כלל סתם מרגיז. אז אל, פשוט אל, תתפז"מו על אחרות.

הריון משיק לצבא ההגנה לישראל בכמה נקודות, ואני אבהיר:

א. כפי שכל דבר בצבא מתחלק לשלושה חלקים, כך גם הטרימסטרים.

ב. בצבא נשים בדרך כלל משמינות, נכון מאד – גם בהריון.

ג. בדיוק כמו בצבא – גם בהריון ישנו פז"ם, במקום שנתיים (או שנה ותשעה חודשים, תלוי מתי התגייסתן) מדובר בתשעה חודשים. אמנם אין טחינת צעירות, תורנויות מטבחים וזובור (לא עלינו), הפז"ם ההריוני מתגלה בסאבטקסט, בשיחות בין הריוניות, צף ועולה בין משפט למשפט.

מישהי שהתעברה שבועיים לפניך בטוחה שהיא כבר קצינת הריון ראשית ויכולה ללמד אותך ה-כ-ל, תאמיני לה – היא הרי הייתה שם. "אל תאכלי את זה. אל תגידי שאת בהריון כי זה לפתוח עין הרע. מה, את לא עושה את כל הבדיקות בפרטי? את חייבת ללדת עם אפידורל – את לא מרגישה כלום, את חייבת ללדת טבעי – זו החוויה הכי מדהימה שתעברי בחייך, את מזמינה מיץ? את לא יודעת שאסור לשתות מיץ בהריון? אה, את לוקחת קפה במקום? לא שתית כבר בבוקר? יותר מקפה אחד ביום זה קצת מוגזם בעיניי".

אז אני חובשת את הכומתה הדמיונית מצדיעה ומחייכת. כן, את צודקת, וואו, ממש לא ידעתי, את כזו מומחית, אני עפר לרגלייך.

לא, העובדה שאני מגלה על ההיריון שלי היא לא יריית פתיחה עבור כל הריונית או אימא טרייה לגולל בפני את כל הידע הרב והחשוב שצברה בדקותיים שהיא בתפקיד. אגב, משיחות עם אימהות טריות – מהסוג שלא הופכות למפקדות לענייני הריון, אלא יודעות גם להקשיב ולהכיל – הבנתי שהמצב רק הולך ומחמיר. ההתפז"מות עולה מדרגה אחרי הלידה, כשלכל אחת יש מה להגיד לך, מההנקה ועד להחזקה של התינוק.

שלא תבינו לא נכון, אני תמיד שמחה לשמוע טיפים ועצות, ומגיעה עם ראש פתוח – בעיקר כשאני הולכת בדרכים חדשות ולא מוכרות. מצד שני – תנו לי לחוות את הדרך בעצמי, תנו לי להחליט מה נכון או לא נכון עבורי, ויותר מכל: אני אשמח מאד לעצות, כשאבקש אותן. לא יהיה מקום לבלבול, אתריע לפני עם משפט בסגנון: "אני רוצה להתייעץ איתך על משהו", או אולי "יש לי שאלה עקב נסיונך הרב כהריונית על".

אני יודעת שהנשים האלו מתכוונות רק לטוב, אבל יש בכל הסיפור הזה משהו קצת מתנשא. עם כל הרצון שלהן "להעניק מנסיונן גם לבאות בתור" – זה מרגיש בעיקר כמו הדרך שלהן לטפוח לעצמן על השכם. לא ביקשתי עזרה, עצות וטיפים – אז אל תציעו. אני רק מקווה שבהמשך לא אהפוך לאחת מהן.