מיכל הקטנה חוזרת לבמה פחות משבוע לאחר הלידה ולכל העולם ואשתו יש מה להגיד

בזמן האחרון אנחנו מלאות בנשים שאומרת לנו "איך אנחנו צריכות להתנהג", ומסתבר שבעיניהן אנחנו צריכות להתנהג בדיוק כמו ששיח' סעודי מצפה מאיתנו: להתעורר עם איפור, ללכת לשירותים על עקבים ובין לבין לטגן קציצות ברוטב שלמדנו מהאמא שלו. אולי כקונטרה, או סתם בלי סיבה, הולכת ומתפתח הטרנד של נשים שבוחרות לוותר על חופשת הלידה שלהן, כדי לחזור כמה שיותר מהר לעבודה. המפורסמת שבהן היא מריסה מאייר, לשעבר מנכ"לית יאהו, שחזרה לעבוד שבועיים לאחר לידת תאומות. אבל גם בארץ לא חסרות דוגמאות, בהן אפרת דובדבני לשעבר מנכ"לית בית הנשיא בזמן כהונתו של שמעון פרס, שפחות מ-24 שעות מרגע הלידה כבר ניהלה שיחת עבודה טלפונית. וגם הייתה את יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר של יאיר לפיד, שקיצרה את החופשה שלה לחודשיים בלבד. אל כל הנשים האלו, הצטרפה בשבוע שעבר גם מיכל הקטנה, שבחרה לחזור לבמה פחות משבוע אחרי לידת התאומים. כן, תאומים. כן, פחות משבוע. וכן, לבמה.

כצפוי, התגובות היו קשות – החל מ"ככה לא מתנהגת אמא. טפשה", ועד ל"מה לא עושים בשביל כסף?", וכמובן שהיו גם כאלו שהתראו על הנזק שזה עלול לעשות לגוף שעוד חלש מהלידה, ועל כך שבמדינת ישראל יש חוק שקובע שאישה לא יכולה לחזור לעבודה במהלך תקופת משכב הלידה – 6 שבועות מיום הלידה. וכמובן שיש את אלו שמבקשות ממיכל לשים לב למסר הנוראי שהיא מעבירה לשאר הנשים, שרובן לא מצליחות לחזור לתפקוד רגיל שבועות ואפילו חודשים לאחר הלידה.

החזרה המהירה שלה, שקיבלה הד תקשורתי עצום, היא אכן בעייתית, בעיקר בגלל שהיא גורמת לא רק לנשים להלקות את עצמן על כך שהן לא מסוגלת לפזז על במות (ולפעמים אפילו לא לחייך) בימים שלאחר הלידה, אלא היא גם גורמת לגברים לחשוב שהילדים מגיעים אל בתי החולים הישר מהחסידה, ולא מהגופה המתפקע של האישה. אבל בסופו של דבר, אנחנו שוכחות את הדבר הכי חשוב בחזרה של מיכל: זו זכותה. זה מסר באמת נוראי לנשים האחרות. מסר שדורש מאתנו לעמוד בסטנדרטים שהם בלתי אפשריים ואפילו מסוכנים. מה גם שסביר להניח שבניגוד אלינו, מאחוריה עומד צי שלם של מטפלות. אבל מאחר ואין לנו שום דרך לדעת עד כמה זה נובע מהרצון של מיכל להגשים את עצמה ועד כמה זה נובע מלחץ שמופעל עליה (מבחוץ או מבפנים), אנחנו לא באמת יכולות לשפוט אותה.

אנחנו רוצות להיות חזקות, לעמוד על שלנו, להוות את המודל של עצמנו לנשיות. הבחירה של מיכל – בדגש על הבחירה – היא חלק מהעניין. מיכל אמנם מהווה מודל, אבל בעיקר עבור הילדים שלנו. אם היא הייתה נצפית בלילות מרוחה על הברזלים, שיכורה או מסוממת, הייתי מתרגזת. אמנם יש לה זכות לחיות את חייה הפרטיים, אבל באותה נשימה יש לה גם חובה כלפי הילדים שמתחנכים לאורה. לעומת זאת כלפינו, האימהות, אין לה שום חובה לשמש מודל לחיקוי, ולכן זכותה לעשות מה שהיא רוצה כאמא, גם אם המסר לא מוצא חן בעינינו.

סביר להניח שכל האימהות שיגיעו להצגה שלה בחנוכה יסתכלו עליה בעיניים לא מאמינות. אני יכולה לגלות לכן שגם לי זה לא כיף וגם אני הייתי מעדיפה לראות אותה מצטלמת בטרנינג ומספרת על ההתאוששות שלה מהלידה. זה ללא ספק היה עושה שירות טוב יותר עבורי. אבל כנראה שהופעות על הבמות עושה שירות טוב יותר עבור מיכל הקטנה. ואם אנחנו באמת רוצות לדבר על העצמה נשית, נראה לי שאנחנו צריכות לקחת בחשבון שגם זה חלק מהעניין.

הריון ולידהחנוכהמיכל הקטנהפסטיגל