העריסה שמפלגת אימהות

מודה באשמה: נתתי לבן שלי לישון על הבטן. כן, זה היה בניגוד להוראות הבטיחות ולכל האזהרות המפחידות, אבל זה היה הכרחי כדי שהוא ישן למשך זמן ממושך יותר מעשר דקות. הכרחי לי, כדי לשמור על השפיות שלי (גם אם היו לילות שלא ישנתי בכלל ורק בדקתי שהוא נושם כל כמה דקות), אבל לא פחות מזה – הכרחי בשבילו. כדי לגדול, לתפקד ולהתפתח – צריך לישון. מה לעשות, אני דוגלת בשינה כחלק מהכוחות שעוזרים לנו לצמוח. אך האם כל האמצעים כשרים?

סרטון שמשווק עריסה חדשה הפך בימים האחרונים לנושא ללא מעט ויכוחים ברשת. העריסה, העונה לשם SNOO מבית היוצר של חברת happiest baby, מגיעה עם כותנות שמיועדת לעטיפה, רצועות בטיחות שמהדקות את התינוק לעריסה ומנגנון מיוחד שגם מפעיל רעש לבן וגם מנדנד את העריסה במהירויות שונות. על פי הסרטון, שלושת אלו (עיטוף, רעש לבן ונדנוד), מרדימים תינוקות תוך מספר דקות. על פי ההוראות, השימוש בעריסה לא נועד לשינה ממושכת, אלא יותר לתנומות במהלך היום ולרגעים בהם ההורים צריכים להרגיש כמו אנשים, קרי ללכת לשירותים, לשתות קפה ואולי אפילו להתקלח.

 

כאמור, בימים האחרונים הסרטון הוצף בלא מעט קבוצות הורים ונשים, והתגובות שם בעיקר מתחלקות לשתי גישות: מצד אחד אלו המאמינים שצריך לענות לכל קול של התינוקות במגע אנושי, בחום ובקרבה. ומצד שני, אלו שמאמינים שכדי לספק לתינוקות את כל אלו, ההורים צריכים גם לנוח לפעמים, על מנת שלא יגיעו למצב של מותשות יתר, חוסר יכולת לתפקד וכן, אפילו דיכאון.

מצפיה מהירה בסרטון, קשה להרגיש בנוח עם העריסה הזו. המראה הלבן והסטרילי שלה מזכיר בית חולים, והנענוע המכני עושה רושם כאילו מדובר במוצר שמשווק לבתי יתומים ברוסיה או בסין, שמחפשים רק איך להשתיק תינוקות, ולא בבתים של משפחות אוהבות. אך אם מפרקים את כל היכולות שלה לגורמים, רואים שבעצם היא מחברת בין אלמנטים שכל ההורים עושים במידה כזו או אחרת: העיטוף כבר מזמן הפך לצורת הרדמה לגיטימית מתוך אמונה שהרבה מהתנועות של תינוקות בשלבים הראשונים לחייהם הן בלתי רצוניות ומונעות מהם לישון. על נענועים מעולם לא היתה מחלוקת – בין נענועים על הידיים ובין אם בסיבובים באוטו, כמעט כולם מוצאים את הדרך שלהם לנענע. ורעש לבן גם כן ידוע כעוזר להרגיע תינוקות רכים ולהרדים אותם. אז מה בכל זאת כל קשה לנו עם העריסה החדשה?

בואו לרגע נתעלם מכל הקשיים הטכנולוגיים, כמו העובדה שבסופו של דבר הרבה פעמים תינוקות בוכים כי משהו אובייקטיבי מציק להם (חיתול מלא, רעב, או אפילו סתם הבגד שהם לובשים לא נוח להם), או שהעריסה מותאמת רק עד גיל שלושה חודשים (ומה קורה אחרי זה?), ונדבר על המשמעות האמתית מאחורי העריסה: בשנים האחרונות התחיל לצמוח שיח מבורך שיוצא כנגד הציפיות שיש מאימהות. הציפיה שנניק גם אם זה לא עושה לנו טוב, שתמיד נשמח באימהות שלנו גם ברגעים בהם אנחנו מתגעגעות לשקט ושנוותר על כמה שיותר מהחיים שלנו לטובת גידול ילדים. אך מרוב שיח על הגשמה עצמית, שוב הזנחנו את הצד השני של המשוואה הזו: הנשים שכן מעוניינות להמשיך להניק גם עד הגיל שבו האחות בטיפת חלב מרימה גבה, אלו שלא מעוניינות להעביר את הילדים לחדר משלהם כל כך מהר, ואלו שמעוניינות להשקיע באימהות שלהן מתוך תחושה של סיפוק ולא מתוך הכרח. אנחנו כל כך ממהרות להניף את הדגל הפמיניסטי ולצאת נגד כל המוסכמות שעד עכשיו שלטו בנו, עד שאנחנו שוכחות לתת מקום לאלו שמעדיפות את האימהות על פני קריירה, או שמעדיפות לנענע ולחכות עוד קצת עם הקפה. וכך, אימהות שיצאו נגד העריסה בטענה שהיא לא אנושית ולא מעניקה לתינוקות את מה שהם זקוקים לו בימיהם הראשונים (חום ואהבה), הפכו מיד לאויבות המהפכה הפמיניסטית.

אם יש משהו שלמדתי באימהות שלי זה לעולם לא להגיד לא. קלישאתי ככל שזה ישמע. לא חשבתי שאכנע לסרטוני רינת ויו יו ביוטיוב – והנה, נכנעתי. לא חשבתי שאכנע לתחליף חלב אם – והנה, נכנעתי. לא חשבתי שלפעמים אני אתעלם ממה שקורה מסביבי רק כדי שאוכל ללגום עוד שלוק מהקפה – והנה, זה קורה. כרגע העריסה מעלה בי חלחלה, משום שהיא מייצגת בעיני את אותו עולם חיצוני שמכריח אותך למהר ולהיפרד מילדך, "לחזור לעצמך" גם כשאת לא מרגישה שאת מוכנה לחזור לעצמך, או שאי פעם תרצי לעשות את זה. אבל מי יודע? אולי יום אחד אמצא את עצמי מהלכת על סף תהום ושפיות ומחפשת באופן נואש אחר פתרונות שיתנו לי רגע, ולא פחות מזה – שיתנו לקטנטנים רגע, כי אולי מה שאנחנו שוכחות לציין בכל הדיון הזה, זה את הסבל שלהם, כי כשהם בוכים – הם נמצאים במצוקה שאפילו גדולה מזו שלנו.

אבל אין ספק שהעריסה הזו לימדה אותי שיעור נוסף וחשוב: יש הרבה סוגים של אימהות, אפילו בתוך כל אמא יש כמה אימהות קטנות, ולפעמים הן בעלות דעות סותרות לחלוטין. ובכל זאת, צריך לתת מקום לכולן.

אימון שינהעריסהציוד לתינוקותתינוקות